שמעון פרס מתחיל להרטיב

אני מכיר אישה אחת, לא ממש צעירה, שמספרת כי היא מתפללת כל בוקר ומבקשת מבוראה, שיקח ממנה את החיים - רגע לפני שהוא לוקח לה את השכל. כששמעון פרס בן השמונים וארבע נבחר לכהונת נשיא המדינה התעוררו מטבע הדברים שאלות ולחישות האם הוא ישלים את הקדנציה בת שבע השנים עד גיל תשעים ואחת, או שחלילה יקרה לו משהו בדרך. מנגד היו כמובן מחשבי קיצין שניבאו, ועדיין מנבאים, שנשיאות המדינה היא לא התפקיד הציבורי האחרון של הינוקא. אלא שאיש כנראה לא נתן דעתו לאפשרות שאותו "משהו" שעלול לקרות לפרס במהלך נשיאותו, עלול שלא לבוא באחת אלא בהדרגה. כי נשאלת עכשיו השאלה אם דבריו של פרס בטקס שבו הוא קיבל לידיו את דוח מדד הדמוקרטיה הישראלית - אם דבריו אלה של פרס אינם מבשרים את בואו של אותו "משהו" שבעקבותיו יבואו נוספים. אחרת איך ניתן להסביר, ששמעון פרס - מכל הפוליטיקאים בארץ, ואולי גם בעולם - הביע דעתו באותו טקס, שרצוי הדבר שהעוסקים בפוליטיקה יבואו אליה מתחומי עיסוק אחרים למשך תקופה קצובה של ארבע או שמונה שנים, ולאחר מכן ישובו אל תחום עיסוקם הקודם. כי זאת לזכור: שמעון פרס הרועה הבלתי נלאה עזב את ענף המרעה בקבוצת אלומות לפני למעלה משישים שנה כדי לעסוק בפוליטיקה, ואל המרעה - עדיין לא שב. והשאלה היא איזה שד התנחל בתוך לועו של הנשיא ומשך משם דווקא את התובנה המביכה הזו? הרי יכול היה פרס להביע באותו טקס מאה ואחת תובנות שונות ואחרות שטעם רב בצדן - אבל לא: הוא בחר דווקא את התובנה שהוא הוא הינו המייצג האולטימטיבי והנאמן של היפוכה. וכבר אמר פעם זקן אחד חכם, שהזיקנה אינה קופצת עליך בלילה אחד אלא בשלבים: תחילה אתה שוכח לסגור את החנות ביציאה מהשירותים, ובשלב הבא אתה שוכח לפתוח את החנות בכניסה לשירותים...