דוד בן-גוריון ומנחם בגין בוודאי היו מתהפכים בקבריהם לנוכח השחיתות הפושה כיום על כל צעד ושעל. שני ראשי הממשלה של פעם התגוררו בדירות צנועות, לא בלטו באורח-חיים ראוותני, הסתפקו בארוחות הבית שהכינו להם רעיותיהם, והנכסים שבהם השקיעו את כספם לא היו יותר מאשר ספרי-הגות. זה היה כל עולמם העשיר.
החרה החזיק אחריהם לוי אשכול, הן כשר אוצר והן כראש ממשלה, שחי את חייו בצניעות יתרה ולא ההין להכניס אגורה שחוקה לכיסו הפרטי.
מי שהיה נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, נאנס על-ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לכהן בתפקיד רם המעלה, ללא רצונו. הוא נכנע ל"מורו ורבו", שאותו העריץ כל כך ובעת כהונתו התנהג כאחד העם בכל עממיותו. מעולם לא ההין לסעוד במסעדה ולא נהנה ממנעמי העולם הגדול. החרה החזיק אחריו אפרים קציר, שכיהן בתפקידו רם המעלה בלחצה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בהסכימו לנטוש לתקופת כהונתו את דרכו המדעית.
שוטף הכלים
יו"ר הכנסת, קדיש לוז, זכה להערכת כל המפלגות, ללא יוצאת מן הכלל, בזכות הליכותיו הצנועות ויושר-דרכו. מה הפלא שהוא נבחר לתפקידו זה פה אחד, ללא כל התנגדות. האיש בעל התפקיד הרם, שלא ההין אפילו להקיש בפטיש היושב-ראש כדי לא לעורר רעש מיותר, עשה את כל סופי השבוע שלו בשטיפת כלים כתורן מן השורה בקיבוצו.
אם שאלת עשרה אנשים ברחוב לשמו של מבקר המדינה הראשון בתקופת כהונתו - חזקה עליך שאיש מביניהם לא ידע להשיב על השאלה. כי ד"ר זיגפריד מוזס, האיש שהניח את יסודות הביקורת של ישראל, בדרך המקצועית ביותר, עשה את מלאכתו הרחק מאור הזרקורים, ללא "שואו אוף", זולת מסיבת העיתונאים השנתית, שממש נכפתה עליו בכורח המציאות. האיש היה בעצמו מופת ליושר ולטוהר-מידות, מקפיד על קלה כחמורה לא רק של פרנסי המדינה אלא של הליכותיו הוא עצמו, ובתקופת כהונתו התייחסו אליו כל המבוקרים ביראת הכבוד הראויה, תוך שהם משתדלים לתקן את המעוות.
כמוהו היה גם רעו הטוב, שר המשפטים הראשון של ישראל, ד"ר פנחס רוזן, שנבחר לתפקידו רם המעלה בלחצו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, אף שלא הזדהה עם דרכו הפוליטית טרם כהונתו. יושרו וכנותו הם שעמדו לו בכל דרכיו והחלטותיו זכו לאמונם המלא של כל בעלי התפקידים הציבוריים. מה הפלא שלימים הוא גם עמד בראש המפלגה הפרוגרסיבית - המפלגה הנקייה ביותר בטוהר מידותיה בתולדות המדינה.
מי שנותרו
למרבה הצער פסו מן העולם כל האנשים הטובים האלה - זולת אפרים קציר יבדל"א - והותירו אחריהם ביצת-רפש. את האנשים הישרים, ממלאי התפקידים הציבוריים, שעדיין איתנו, אפשר למנות כמעט על אצבעות שתי הידיים בלבד: עוזי לנדאו, מי שהיה שר ושעמד בראש ועדות החוץ והביטחון וביקורת המדינה; ח"כ זבולון אורלב, לשעבר שר ומי שעומד כיום בראש הוועדה לביקורת המדינה; בני בגין, ההולך בדרכי אביו בכל הקשור לטוהר המידות ושעדיין נוסע לדרכו באוטובוס; ליובה אליאב, לשעבר חבר כנסת, שפרש מתפקידיו הציבוריים כדי לשמש מורה מן השורה בדרום הארץ; מי שהיה שר החינוך וח"כ לשעבר, יוסי שריד, שמקפיד על צניעות יתרה בכל הליכותיו ושפרש אף הוא, מספר פעמים, לעיירות-ספר כדי לשמש מורה מן השורה; ואחרונים חביבים, העיתונאים משה נגבי, לשעבר איש מעריב, צנוע מאין כמוהו, שפרש מתפקידו לאחר שלא יכול היה עוד למלא את תפקידו במשטר הבריונות שהתנהל בעיתונו; והעיתונאי נתן זהבי, שדר "רדיו ללא הפסקה", שעושה מלאכת-קודש לביעור נגע השחיתות, הפושה בכל חלקה טובה, ונאבק על זכויותיהם הנרמסות של חסרי הישע, כמו ניצולי השואה וחולי הסרטן.