'מחוות' חלקי גופות זה מכבר 'נתבשרנו' כי אויבינו צמאי הדם מלבנון הפתיעו אותנו ב'מחווה הומניטרית': החזרת 'חלקי גופות'. שלא תהיה לכם טעות: 'חלקי הגופות' הפכו תוך כדי דיבור ל'איברים' ואלו הפכו במטה רשע ל'פיסות רקמות' בלבד ול'חלקיקי עצמות' פחותים מכזית. הקניבלים המוסלמים ליקטו אותם כדי לסחור בהם, ובעיקר - כדי למרוט את עצבינו ולפרוט ברשעות על נימי כבוד האדם הטבועים בנפשו של כל יהודי. איש מאתנו איננו טועה להאמין כי מדובר בנדיבות לב ובהושטת יד "לחיים טובים ולשלום". 'אין ארוחות חינם' במזרח התיכון, ובוודאי לא אצל מנהיגי החיזבאללה האכזריים. מדובר בסחטני 'ליטרת הבשר' ובמתעללי-רגשות המרקדים עלי שכול ויגון.
אינני יודע מה התמורה שביקשו, ואולי גם קיבלו. אחת ידעתי - הקרדיט התקשורתי שזכו לו הוא רב; לפתע הם 'הומאניים', 'אבירי-לב', כמעט... 'חסידי אומות העולם'. עשרות ערוצי התקשורת בישראל - המצולמת, הכתובה, המשודרת והאינטרנטים - הצמאים לריגושי רייטינג, הרוויחו שניים-שלושה ימי דיונים, ראיונות ופירשון 'מקצועי' וברברת דביקה סביב שאלת השאלות: האם מחווה זו משדרת פיוס חלקי, קדם-פיוס, רמז לפיוס, פוטנציאל-של-פיוס, עוגן לפיוס או אולי רק מצע, רקע ותשתית לפיוס. אין עם מי לדבר אבל יש על מה לדבר...
ומנקודת מבטנו: אשרינו שכבוד האדם וקדושתו טבועים בנשמתנו; אשרינו שמסורת ישראל לקדש הבאת מתינו ל'קבר ישראל' יוקדת ונוקבת גם בקרב אלו שאינם מקפידים על תרי"ג. מצוה זו חלה עד טיפת הדם האחרונה, עד פירור הגוף האחרון. כאן המקום לציין לשבח את ארגון זק"א המגיח מיידית לכל משימה של פינוי הרוגים, ומעמיד על אתר חוליות סריקה העוסקים במלאכה המצמררת במסירות אין קץ.
קדמו לזק"א יחידות סריקה של הרבנות הצבאית אשר אין דוגמתן (מן הסתם) בשום צבא, ובשום אומה ולשון. רבים מאתנו זוכרים את התמונות המצמררות של שורות-שורות של סורקים לבושי מדים, כורעים על ברכיהם ומסננים בידיהם את חולות ציר פילדלפי למצוא פיסות גוף של חיילי צה"ל שנהרגו בפיצוץ עז שהתרחש בגיזרה זו.
כבוד 'חלק מן המת' - עד כמה? אך כאן טמון הבדל גדול; בנפגעי תאונות ושאר אסונות - מלאכה זו קודש היא, וכולה שבח ומופת למסורת ישראל ולקדושת האדם. ברם, מיטיבי-זיכרון יזכרו כי כבר בפרשת 'ציר פילדלפי', שם הסריקה התבצעה תחת אש אויב, התרחש ויכוח ציבורי, כולל בבית המדרש, האם יש צידוק להסתכנות יתר הכרוכה במשימות אלו. דומני כי גם במדור זה פקפקנו בשעתו בצידוק ההלכתי, המוסרי ואפילו החברתי-רגשי של משימה כזו.
וייאמר כאן בהכללה, מקוצר היריעה; משימה זו של חיטוט אחר פיסות רקמות וכד' מושתתת יותר על אדני הקבלה מאשר ההלכה. ובעיקר, יש לה חשיבות רגשית ופסיכולוגית עצומה, "ודעת לנבון נקל" (משלי יד,ו). ההסתכנות ב'ציר פילדלפי' בשעתו לא הייתה בבחינת 'פסק הלכה' ואין כאן המקום והשעה לדון בלשעבר. לסבר את האוזן ההלכתית נצטט כאן תשובת הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אגרו"מ יו"ד ח"ג קמא) שעוסקת אומנם באבר מן החי, ולא בחלקי מת: "בעניין אברים מן החי ובשר מן החי אם יש צורך להשתדל ליקחם מבית החולים ולקוברם?... צריכין ליקח מבתי החולים ולקוברם רק אברים שיש בהם בשר וגידים ועצמות, אף אברים קטנים ואף כשחסר מעט מהעצם, ולא בני מעים ולא כליות וטחול..."
נשובה לענייננו; לית מאן דפליג שאין לשלם במטבע צבאי או מדיני לחיזבאללה כל תמורה בגין 'מחוות הרקמות'. אם על שבויים חיים (שלא נשקפת סכנה לחייהם) למדנו "אין פודין את השבויין יותר על דמיהם מפני תיקון העולם" (כתובות נב,ב), כדי שלא ינצלו ויסחטו בעתיד, על אחת כמה וכמה כשמדובר במת, וק"ו בן בנו של ק"ו כשמדובר בחלקיק גוף בלבד.
בלי טובות משבח אני אפוא את אנשי התורה וההלכה שלא יצאו מגדרם לנוכח המחווה הלבנונית, ולא השמיעו שום מילת תודה או ברכה. משבח אני את המשפחות המאופקות שלא שפכו רגשותיהן בראש כל שידור. משבח אני שבעתיים את אחת המשפחות אשר הודיעה לצה"ל שאין להם כח נפשי לשוב למחוזות האבל והשכול, ו"מוותרים על קבורה שניה", ורקמת יקירם נקברה בקבר האחים.
ולוואי ויכולנו לחבק את משפחות השכול, ובאותה עת לומר לאויב האכזרי צמא הדם; שובו על עקבותיכם! מוותרים לכם על ההומניטאריות המזויפת!