אומדים את הסכומים שצבר הציבור בחסכונות למיניהם של קופות גמל וקרנות השתלמות ועוד תוכניות שונות לעת משבר ב-500 מיליארד שקל. מספר דמיוני.
קשה לומר על הישראלי שהוא חי את ההווה. הסכום שבו נקבתי הינו סכום נכבד מאוד לאוכלוסיה הגרה בישראל. ניכר שאחוז החיסכון של הפרט בישראל - גבוה.
על-רקע נתונים אלה, החליטה ועדת בכר לעשות רפורמה בשוק ההון. תמצית הרפורמה, בעיניים שלי, העברת סכום הכסף הענק מהבנקים שם שכן לבטח, לחברות השקעה ותאגידים שינהלו אותו, למען הציבור, ביעילות, בשקיפות, עם הרבה שירות ומקצועיות. עד כאן הכוונות הטובות.
שאלו את הציבור? מובן שלא. לו היה אחד הבנקים מוציא סכום מצער מלקוחותיו ללא רשות, הייתה מתעוררת מייד מלחמת עולם ציבורית שבה היה נוטלים חלק חכי"ם, אנשי ציבור, עיתונאים. אבל ככל שהסכומים גבוהים יותר, התגובה מינורית יותר. זהו חוק המספרים הגדולים. פרופ' פרקינסון כתב על כך ספר מפורסם לפני יובל שנים. כולם מתווכחים על 100 שקל. כי כולם מבינים את הסכום. איש לא מתווכח על מיליארד שקל. ודאי לא על 500 מיליארד. היש מישהו שמבין כמה אפסים ישנם במספר הזה בכלל?!
החברות שניצבו בתור לרכוש את קופות הגמל, קרנות ההשתלמות ושאר החסכונות של הציבור ראו מייד את הפוטנציאל הגלום בשינוי. הן משקיעות סכום חד-פעמי של ממון ורוכשים אמצעי קבוע להכנסת כספים לזמן אינסופי. אולי אתם לא קולטים זאת ברגע הראשון והעשירי. אבל הן מתורגלות באיתור הזדמנויות. זהו רישיון לעשיית כסף. הנה ההמחשה.
עד "פרוץ" הרפורמה, קופות הגמל נוהלו בבנק אחד, גדול או קטן. העלות השנתית לכל חוסך מינימלית. התשואה השנתית - לא מי יודע מה. מעט יותר מהתשואה על פק"ל - פיקדון כספי נושא ריבית נמוכה לתקופה קצובה. הרווח העיקרי מהקופה היה הפטור ממס (על חלק מהכספים המושקעים ועל הרווחים) שהוענק למתמידים בחיסכון במשך X שנים.
חלק ניכר מהציבור הפרטי חוסך בצורה כזו את כספו במשך עשרות שנים. ברפורמה, שנעשתה על-ידי מביני דבר, הועבר הכסף (ללא רשות הבעלים) לחברה שהחוסך איננו מכיר וגם לא יכיר. מעולם לא שוחח עם נפש חיה (לא עם משיבון) בין כתליה. בחלק ניכר מהמקרים נטלה החברה את כספי החיסכון והשקיעה חלק מהותי ממנו בשוק ההון. לעתים, במניות ובאופציות. החוסך, שהיה בטוח כי כספו מנוהל באופן סולידי נקלע לפתע לעין הסערה של שוק ההון. מעולם לא רצה בכך בחלק זה של כספו. איש גם לא נועץ עמו.
תחרות גדולה ניטשה בין החברות החדשות. אחדות מהן ניסו כמיטב יכולתן להעלות את רווחי הכספים. לעתים הצליחו ולעתים לא הצליחו. היו גם קופות שהחלו להפסיד את כספי החוסכים.
חוסכים שהוסיפו בכל חודש אלפי שקלים לקופת הגמל שלהם ראו כיצד הסכום הנצבר של הקופה הפרטית שלהם הולך ומצטמק, למרות ההפקדות החודשיות, הולך ונסוג לרמת סכום שהייתה בקופה 4 חודשים לאחור, 6 חודשים לאחור, ובכל אותה תקופה רשאית החברה, ללא קשר להצלחתה, לגבות מהמרוויח וגם מהמפסיד את עמלת הניהול שלה. אחוז העמלה השתנה גם הוא. לעתים הוכפל לעומת הרמה שהייתה לפני הרפורמה.
סיסמאות כלליות בצר לנו, פנינו למביני דבר. תחילה ליועצים תיאורטיים שדקלמו לנו כל מיני סיסמאות כלליות (גם אנחנו קראנו את אותו ספר עם אותן הסיסמאות). אחר כך פנינו למשרדי הממונה על שוק ההון (שם הוכרזנו כטרדנים), ולבסוף לעיתונאים הנוהגים להטיף בשער בכל שבוע בעיתונים הכלכליים. שם נתבקשנו בעדינות מנומסת לחדול מטענותינו חסרות השחר. התשובות היו אחידות. זוהי רפורמה חשובה. מטרתה לגרום לכל אזרח להגיע לרמת פנסיה מינימלית.
כל אזרח יכול לעיין בטבלה של סיכונים ותשואות באתר של משרד האוצר. אחד מ-GOV האריות. ובמידה שלא שבענו נחת מאחת הקופות, אנו רשאים לעבור לקופה אחרת. לבנק הידוע לנו - אסור לחזור. חלילה. מוטב ללכת בארץ לא זרועה ומלאת אי ודאות. אנו חווים קורס בהישרדות פיננסית. אוי איזו רפורמה מצחיקה.
האמת היא, שאינני מצפה לשום דבר רציונאלי מהממשלה הזו. גם לא מקודמתה. אינני מכיר ולו גם משרד ממשלתי אחד שאיננו עסוק בעיסוקים שאינם מועילים לציבור. הדיבורים רבים. המעשים, מתחת לממוצע. רפורמה הם יודעים להתחיל. לנהל אותה - ממש לא. ככה התנהלה מלחמת לבנון השנייה. לפני. במהלך, ושנתיים אחריה. כך מנוהל העוני בישראל. מערכת החינוך בישראל, משטרת ישראל, הטיפול בנפגעי הנאצים. כך מנוהלת מלחמת שבע השנים בשדרות ובישובים של אזור עוטף עזה. כך פינו את המתנחלים מרצועת עזה ועד כה לא הצליחו ליישב אותם. וכך גם מנוהלת הרפורמה בשוק ההון.
הנה שלוש שאלות פרקטיות לממונה על הרפורמה בשוק ההון:
1) האם זה הגיוני לאפשר לחברות שלא התנסו בניהול מאגר כספים כה גדול לנווט את ההשקעות של 500 מיליארד שקלים? אולי היה צורך לדרוש דרישות יסוד מהחברות ומהמנהלים שלהן ולבדוק בזמן אמיתי את אופן ההשקעות שלהן ולא בדיעבד לאחר שהתברר כי חלק מהקופות ספגו הפסדים חודשיים של עד 8%?
2) האם בעת המעבר הכפוי של הכספים של קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, לא היה צריך להתנות את העברתם למסלול של השקעה סולידית באג"ח ממשלתיות או מלוות מדינה? אם אחד מבעלי קופות הגמל מעוניין במסלול הרפתקני יותר, יואיל נא לבקש זאת באופן מפורש מבית ההשקעות. האם אין זה מהלך סביר?
3) מדוע דמי הניהול התקופתיים הנגבים מהלקוחות ומעודכנים מדי פעם כלפי מעלה, אינם קשורים ברמת התשואה בפועל שמשיג בית ההשקעות על השקעתו בכספי הקופה. לדוגמה, רמת הבסיס תהיה אותה רמת דמי ניהול ששילם הלקוח בבנק. אם בית ההשקעות יצליח להשיג בתקופה נתונה 5% תשואה, יקבל 0.5% תוספת לאותה תקופה. השיג 10% - יקבל בהתאמה 1%. ממש כמו שיטת הבונוסים הרווחת בהרבה מקומות: אם הצלחת, תקבל אחוז מוסכם מההצלחה. לא הצלחת, הייתה שנה לא טובה, תקבל את סף המינימום. האם שיטה מוצעת כזו איננה סבירה?
יש להשגיח בשבע עיניים על כל מי שמטפל ומשקיע בכספם של אחרים וגוזר קופון שמן מהקופה בין אם הצליח ובין אם נכשל. חוששני שהממונה על שוק ההון איננו נוהג כך ולכן הוא נחשב בעיניי לעוד עובר אורח במשרד האוצר שמשתמש ללא רשות בכספים שלי כדי להיחשב לרפורמאטור.