במהלך המשא-ומתן לשחרור החטופים נשמעים קולות של כמה עיתונאים ומובילי דעת קהל, שמתנגדים בחריפות לתנאים כאלה או אחרים של העסקה, בטענה של חוסר סבירות או העדר פרופורציה בין מה שאנחנו מקבלים לבין מה שאנחנו נותנים בתמורה.
הם גם אומרים לנו, אותם עיתונאים, שבכניעה לחוטפים אנחנו מעודדים את החטיפות הבאות.
מן הצד של ההיגיון הם כמובן צודקים לחלוטין. אבל מה לעשות שמול ההיגיון ניצבת לה - במלוא עוצמתה - חולשה? והחולשה היא שאנחנו - בין כפרטים בין כעם - רוצים את הילדים והנכדים שלנו בבית, ומיד.
יסבירו לנו העיתונאים שהממשלה, מעצם בריאתה, אמורה לגלות אחריות ולא להיכנע לחולשה הזו, שהיא מתכון בדוק להשפלה ולסחיטה.
כיוון שהמשא-ומתן לשחרורו של גלעד שליט נמצא עתה בעיצומו, כדאי שנבחן מה הכלים שבידי חוטפיו כדי להעמיד את המדינה כולה - כולל את הממשלה - על הרגליים.
נניח שמחר יתחיל להסתובב ברחבי האינטרנט סרטון וידיאו קצר שבו נראה גלעד שליט שפוף ומבוהל בתוך אפלולית, לבוש טריינינג כהה, מעשן סיגריה כשעיניו מתרוצצות, ומתחנן לחזור הביתה. האם ממשלת ישראל - ותהיה זו הממשלה האמיצה והאחראית ביותר - תעמוד בזה? אין מצב כזה, וחבל לשגות באשליות. כי אנחנו - בין כפרטים בין כעם ובין כממשלה - חלשים מאד בתחום הזה. אנחנו לא בנויים לכך, ולא יעזרו אלף דוגמאות על אמריקנים ואנגלים שנהגו אחרת בתנאים דומים.
ובכן, מה הפתרון? הפתרון הוא לגבות מהאויב מחיר - בלתי נסבל מבחינתו - על עצם ביצוע החטיפה. הפיתרון הזה יעיל למניעת חטיפות נוספות לא פחות, ואולי יותר, מפתרונות אחרים.
נחזור ונזכיר: לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר חסן נסראללה בטלוויזיה, שאילו ידע מראש כיצד ישראל תגיב על חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר - הוא לא היה מבצע את החטיפה.
ממשלה אחראית אמורה להכיר בחולשה האנושית הזו שלנו בנוגע לחטופים, ועליה להשתמש בכלים יעילים כדי להשיג את המטרות - שלא על שולחן המשא-ומתן, כי שם תמיד נושפל ונפסיד ונעודד חטיפות נוספות.
ובשפה פשוטה המוכרת היטב לתושבי האזור הזה: הפעלת לחץ אלים עד שיכנעו, או עד שיגידו רוצה אני - מה שיבוא קודם.