המדינה, צה"ל והעדה הבדואית בלי ששמנו לב צומחת בנגב בעיה אדירה ההולכת ומחמירה מדי יום, והיא בעיית הבדואים החיים במקומות יישוב לא מתוכננים, ללא תשתיות, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא מערכת חינוך ראויה לשמה. גם בצפון יש כמה שבטים בדואיים, אך תרבותם קרובה לזו של הכפריים, הפלאחים. על-רקע פרשיית סא"ל עומר אלהיב, קצין מהקהילה הבדואית שבצפון, אשר מיוחסת לו אשמת מסירת מידע חסוי לחיזבאללה בלבנון, חשוב לייחד פינה זו לבדואים.
כאשר מדברים על שרות הבדואים בצה"ל, על נאמנותם למדינה ועל שמירת החוק בציבור הבדואי, התמונה מורכבת מאוד, שכן מדובר בקבוצה הנמצאת בשוליים של השוליים. בשל היותה חלק מהמגזר הערבי הם - יחד עם שאר מרכיבי מגזר זה - נמצאים בשוליים הפוליטיים, הכלכליים והציבוריים של מדינת היהודים, אך גם בתוך המגזר הערבי הם נחשבים כאוכלוסיית שוליים. עובדה זו נובעת מהתפיסה המזרחית הרואה במשכילים בני העיר המודרנית את האליטה, החקלאים אנשי הכפר נחשבים כשכבת ביניים, ואנשי הבאדיה (המדבר) נחשבים כפראים הנמצאים מחוץ לציוויליזציה.
גם כאשר שבט בדואי יוצא מהמדבר ומתיישב ביישוב קבע (בעיר מעורבת כדוגמת רמלה) או בכפר נפרד (כמו בית זרזיר או ואדי סלאמה) למשך דורות הוא ממשיך להיתפס על-ידי החברה הערבית המקיפה אותו כזר, כנחות, כבדואי. הדבר מתבטא באי נכונות הציבור הערבי לשתף את הבדואים בכלכלה, בפוליטיקה ובמעש הציבורי הכולל של המגזר הערבי בארץ, וברמה האישית - ערבים מעטים מאוד מתחתנים עם בני השבטים הבדואים ובנותיהם, גם ביישובים המעורבים, דבר המותיר להם כמעט רק אפשרות של נישואין בתוך המשפחה, עם השלכה קשה על השיעור הגבוה של הפגמים הגנטיים בקרבם. העובדה שבדואים מדברים בדיאלקט ערבי שונה מזה של שאר העדות מגבירה את "סימונם" כשונים, והפירוד בתוכם למשפחות ושבטים מוסיף למצבם הנחות.
הדחיקה לשוליים בשל דפוסי החשיבה וההתנהגות האופייניים לציבור שחי מחוץ למסגרות המגורים החוקיות, נפוצה בקרב הציבור הבדואי בנייה ללא היתר והקמת יישובים מחוץ לתוכנית המתאר הארצית, "יישובים בלתי מוכרים" שבדרך כלל אינם זוכים לשירותי המדינה, כמו מים, ביוב, חשמל, תקשורת, חינוך ובריאות, דבר המנציח את מציאותם בשוליים.
הדחיקה לשוליים גרמה לבדואים לפיגור כלכלי שהביא רבים מצעיריהם למצוא את פרנסתם בעיסוקים כעברות רכוש, הברחות נשק וכדומה, ומצד שני - הצטרפות לכוחות הביטחון בעיקר כגששים, או כחיילים ב"גדוד הסיור המדברי" שרוב חייליו הם בדואים. חוק גיוס חובה אינו חל עליהם שכן הם מוסלמים. הם מתנדבים לשרת ומקבלים שכר, אך הצטרפותם לצה"ל גורמת להם להיחשב בעיני שאר האוכלוסיה המוסלמית (שהיא רוב הציבור הערבי בישראל) כבגידה באתוס הלאומי (הפלשתיני) והדתי (האיסלאמי) שלהם, דבר הגורם ליחס שלילי עוד יותר כלפיהם. יחס זה מתבטא בסירוב כוהני דת מוסלמים, גם כאלו המקבלים שכר מהמדינה, לערוך לחללי צה"ל הבדואים טקס קבורה איסלאמי.
שילוב של שרות בצה"ל כמקור פרנסה ועיסוק בהברחות כמקור הכנסה נוסף אינו נראה בעיני הבדואים כניגוד, ולכן יש משפחות רבות שבניהן עוסקים בשני העיסוקים, זה בצד זה. המקרה של הקצין - שנטען שעסק גם בריגול - אינו שגרתי ואינו מקובל, ואם אכן הוא עשה את המעשים המיוחסים לו נראה שהוא נפל למלכודת סחיטה שטמנו לו אנשי חיזבאללה: בתחילה סיבכו אותו בהברחות ובהמשך איימו עליו שאם לא ימסור גם מידע צבאי ימסרו לישראל שהוא מבריח.