כמו תיירים רבים בעולם, גם התייר הישראלי המצוי הינו אספן מושבע של מזכרות ממסעותיו: מטבעות, שטיחים, תמונות, בובות, מקטרות עתיקות למיניהן, ומה לא. כמעט כמו התייר היפני, הוא מצלם במצלמה הדיגיטלית שלו כל דבר שזז, כדי לא להיפרד, חלילה, מן החוויות המרעישות שנקרות בדרכו.
ליצר האספנות של התייר הישראלי אין כמעט גבולות - תרתי משמע. אם פעם, בעבר הלא-רחוק-כל-כך, הוא היה מסוגל לעקור ברזים אמנותיים מכיור בית המלון, לסחוב חבילות נייר טואלט מן השירותים שלו או מאפרות מן ה"לובי" - היום הוא צנוע יותר ומסתפק במה שבא ליד. עגלות השירות של החדרניות לסידור החדרים, הן הפיתוי העכשווי שלו. אפשר לסחוב מהן, בלא עין רואה, ממגבות ומטפחות-נייר, ועד לערכות לצחצוח-נעליים או לכלי-תפירה. בתנאי, כמובן, שהחדרנית לא מצויה אותה שעה בשטח, או שהעגלה שלה ניצבת לה, חופשי חופשי במסדרון, לאחר שכבר סיימה את עבודתה.
ובין אלה לבין אלה אפשר גם להישאר תייר סולידי, כמונו, שיצר האספנות התיירותית שלו מאופק וקורקטי הרבה יותר. בסך-הכל מסתכם היצר הזה בנטילת מציאות קטנות (שלמרחק הזמן הן גדולות ונצורות), אבל בהחלט מותרות לנטילה, חופשי חופשי, לכל מאן דבעי.
אפקט הדומינו אחד מתחביבי האספנות האלה הוא קוביות-סוכר עטופות. בביתי מצויות, עדיין, קוביות כאלה כמוצג ארכיוני, עוד משנות החמישים של המאה החולפת, שאותן אספתי, אחת לאחת, כנער, משולחנות בתי הקפה שבהם ביקרתי, בפריז, בלונדון, בווינה ובברן. המיוחד בקוביות הסוכר האלה, שהתגלגלו בבתי הקפה של אירופה, היה בכך שהן עוצבו בצורת משחק הדומינו. על הנייר העוטף את הסוכר התנוססו ספרות, ומי שטרח ואסף את כל אלה הדרושות - הצליח להרכיב מהן את משחק הדומינו. כל אימת שחזרתי לאחד מבתי הקפה האלה, הקפדתי לחפש בהם את הקוביות החסרות להשלמת המשחק, ולא נחתי עד שהיה בידי המשחק השלם. עסק טוב לבתי הקפה מחד ולנער מתבגר הלהוט אחרי משחק הדומינו, מאידך. פרט פיקנטי: קוביות דומינו הסוכר שמרו במשך השנים על יציבותן והן ראויות גם כיום הן למציצה והן למשחק.
במסעותי הרבים בעולם של היום, אני ממשיך לאסוף קוביות-סוכר כאלה במסעדות, בבתי-קפה ובמלונות, אלא שבמרוצת הזמן מתנוססים עליהן רק שמות בתי העסק וכתובותיהם, וכך נשמרות בידי מזכרות מתוקות מכל המקומות שאותם פקדתי.
ריחני ואינטימי להבדיל אלף-אלפי הבדלות, אני אוסף במסעותי גם סבונים קטנים - כאלה המוצבים, אחר כבוד, בחדרי האמבטיה של המלונות בארץ ובעולם, שעל עטיפותיהם מתנוסס שם המלון ומענו. מזכרת פירסומית מחד וריחנית מאידך, מימים טובים של בושם החופש, שבעת הצורך גם באה לשימוש מעשי.
יש באמתחתי גם מאות קופסאות-גפרורים, שאותן ליקטתי במסעדות, בתי-מלון ובתי-קזינו למיניהם. גם עליהן מוטבעים שמות היעדים התיירותיים, שהצצה בהן עשויה לרענן את הזיכרון שעלול, חלילה, לבגוד.
יש בביתי גם צרור הגון של תוויות "נא לא להפריע", כמעט בכל שפות העולם - מזכרת מחדרי המיטות של בתי המלון בהם שהיתי. בכל מסע אני נוטל עימי אחת מהן, מחשש שלא אמצא אותה, חלילה, בחדר המלון בעת בואי בשל שיכחת החדרנית. כך אני מבטיח את מנוחתי ולחלופין גם, בעת הצורך, את ניקיון החדר - פקודה המודפסת על צידה השני של התווית.
עוד אחד משיגעונות האספנות הם דפי הכתיבה והמעטפות המוצבים על שולחן חדר המלון. בדרך זו אני שומר על כתובתו, בעת שארצה לשוב אליו, וגם משתמש, לעת מצוא, בדפים ובמעטפות לצורך משלוח-מכתבים.
ואיך אפשר לשכוח את כרטיסי הביקור של המלונות, שגם עליהם מתנוססות, כמובן, כתובותיהם, וגם אלה משמשים אותי, כתזכורת, כשאני יוצא ליעד מסויים ומבקש לחזור למלון עוד באותו יום, או ביום מן הימים בביקורי הבאים.
ובאותו עניין: גם מפתחות הפלסטיק של המלונות, המשמשים תחליף מודרני למפתחות המתכת, ושנועדו לפתיחת דלת חדר המלון, נושאים עליהם את שמות המלונות, לבל אשכח אותם, חלילה, ביום מן הימים. עוד תזכורת ועוד מזכרת נוסטלגית לימים מתוקים.