הרשימה האחרונה שלי ("קיפוח עדתי - בעיה שלא רוצים לפתור!") זכתה למספר תגובות, עם חלקן אני מזדהה באופן אבסולוטי, עם החלק האחר הרבה פחות. אולם מעל כולם הגדילו שניים, כאשר כל אחד בסגנונו הוא התייחס לסוגייה מזווית שונה בתכלית. הראשון, משום מה, וזו זכותו, סבור כי "נישואי התערובת" המתחוללים במדינה הם סוג של פתרון, בעוד שהשני הטיל טין ורפש בבני עדות המזרח, כאשר לשיטתו עליהם ללמוד מניצולי השואה וילדיהם, שבמקום לבכות וליילל הם שיקמו עצמם והמשיכו הלאה לחיות את חייהם.
עם הראשון אני לא רוצה להתווכח, כי זכותו לחשוב כך. אולם הנתונים והסטטיסטיקות מדברים על ריבוי "נישואי תערובת" מסוג אחר: מרוקאית ממעמד סוציו-אקונומי נמוך נישאה לבחיר לבה שעלה מאלג'יריה ומעמדו הכלכלי לא פחות נמוך מזה שלה. לכן, אם מתכוון האיש לנישואים בין בני ובנות עדות המזרח עם אחיהם יוצאי רומניה, אזי זה סיפור אחר. הרומנים, למי שאיננו יודע, נחשבים, לפחות בעיני חלק מיוצאי אירופה, למרוקאים של האשכנזים... (אני קרוב לצלחת). כך שאם נמתין שהזיווגים יפתרו את הבעיה, אזי לבתי שאמורה להיוולד בעוד כחודשיים צפויה המתנה ארוכה כאורך הגלות.
ולעניין ההצלחה הפנומנלית של ניצולי השואה וילדיהם. לפני כשלוש שנים נפתרה אמי, שנולדה בלוב ועלתה ארצה ב-1949. אבי נפטר כמה חודשים אחריה משברון לב. לישראל עלה אבי ב-נובמבר 1948 יחד עם אחותו והוריו ז"ל. בחו"ל נחשבה משפחתו של אבי, במושגים של אז, למשפחה עשירה מאוד. עד ש... עד שהנאצים הגיעו גם לארצו, שמעולם לא הייתה מולדתו, פגעו בכל המשפחה ו"הלאימו" את רכושם. ארצה עלה אבי חסר כול. אמי, לעומת אבי, עלתה עם עליית הנוער יחד עם כל אחיה שהיו קטנים ממנה. שני האחים הגדולים עלו כמה חודשים לפניה כבוגרים.
ב-1952 הכירו הוריי, ושנה מאוחר יותר הם נישאו והולידו בנים ובנות. כל אותן שנים הם לא העזו לדבר איתנו על המהלומות שחטפו בארץ לידתם, הן מהערבים המוסלמים והן מהנאצים ימ"ש. לא שהם לא רצו, הם פשוט היו עסוקים בגידולנו. אנחנו ידענו על כך ממש באקראי: לפני למעלה משני עשורים התפרסמה ידיעה ולפיה ניצולי שואה מלוב, תוניס ועוד מדינה או שתיים רשאים לתבוע רנטות. אבי ואמי, כל אחד באופן נפרד, הגישו תביעה באמצעות עו"ד מת"א. לצורך התביעה הם נאלצו לא רק לכתת רגליים ולאסוף מסמכים עלומים, אלא גם להוציא אי אלו שקלים מכיסם. האם זה היה שווה? קדחת! אמי ואבי, כאמור לעיל, נפטרו לפני כשלוש בצער ובחולי ומבלי לראות ולו שקל כתוצאה מתביעתם.
השואה היא הפרק הכי טראגי בתולדות העם היהודי לדורותיו. על כך אין ויכוח. מה שהמדינה חוללה לניצולי השואה, בעיקר בשנים האחרונות, הוא תעודת עניות לכולנו באשר אנו. כאשר ניצול שואה לא יכול להרשות לעצמו לרכוש תרופות מאריכות חיים בגלל סדר עדיפות מעוות של ממשלות ישראל באשר הן, אז המדינה מאבדת את זכות הקיום שלה, לפחות הזכות המוסרית. אבל, ואל ייצא קצפכם עלי, אותם שילומים שניתנו לניצולי שואה מאירופה, ואותן רנטות המשולמות להן עד היום - ובצדק ניתנו השילומים ובצדק ניתנות הרנטות - רק הגדילו את הפער הכלכלי-חברתי בין מזרחים לאשכנזים.
800 אלף יהודים עלו מאז קום המדינה ממדינות ערב. רובם, תתפלאו, היו מבוססים בארצותיהם. רובם, תתפלאו, עלו מתוך מניעים ציוניים, גם אם לא נתעלם מהרדיפות והמצוקה שבה הם היו שרויים. מאז מלחמת השחרור ועד היום חלפו ששים שנים. ששים שנים שבהן שום ממשלה לא פעלה בצורה מאסיבית ונחרצת כדי לדאוג לרכושם שנגזל, או, לחילופין, לפצות אותם על המחיר שנאלצו לשלם בשל רצונם לעלות לארץ ישראל. וכשמדברים על ממשלות, מתכוונים להגמוניה האשכנזית. לשמחתי, או שמא לצערי, מי שפועל ביתר שאת למען השבת רכושם הגזול של יהודי ארצות ערב הוא דווקא חבר פרלמנט קנדי.
ובחזרה להוריי ז"ל. בילדותי למדנו על פרעות קישנב. במקביל למדנו גם את שיריו של ביאליק "גיא ההריגה" ו"על השחיטה" שנכתבו בעקבות אותן פרעות. בילדותי גם יצא לי לשמוע לא אחת את אמי המנוחה משוחחת עם אחותה המנוחה על הדודה המנוחה, שהייתה אחות של אבא שלהן, כלומר אחות סבי. השיחות ביניהן היו מהולות בעצב רב. פעם אזרתי אומץ וביקשתי מאמי לסבר את אוזני. היא נאותה, וכך סיפרה ובקצרה: ב-1945 בוצע ביהודי לוב פוגרום. הערבים פרעו בהם בכל מקום אפשרי בלוב, ואחת הקורבנות הייתה אחות סבי ש"חטפה" גרזן בראש ונהרגה במקום תוך שהיא מתגלגלת במדרגות.
ב-1903 בוצעו פרעות ביהודי קישנב בחסות הצאר. כתוצאה מפרעות אלו נרצחו בין 45 ל-49 יהודים. 600 נפצעו ובתי כנסת רבים הועלו באש. ב-1945 בוצעו פרעות ביהודי לוב תוך התעלמות מצד השלטון הבריטי, שרק כעבור שלושה ימים הפגין מעורבות. מעט מדי, מאוחר מדי. כתוצאה מפרעות אלו נרצחו ונטבחו 132 יהודים, ביניהם אחות סבי. על אבדן הרכוש והכבוד, מיותר להרחיב את היריעה.
שני פרקים בהיסטוריה היהודית רצופת האסונות. אחד מלפני למעלה ממאה שנים, השני מלפני מעט יותר מששים שנים. את לימודיי ביסודי סיימתי לפני כ-35 שנים אמנם, אבל הזיכרון אצלי עדיין חד. כזה חד, שאני לא זוכר שמישהו לימד אותי לפני כ-35 שנים על הפרעות שביצעו בבני משפחתי ובבני עדתה של אמי, אבל אני כן זוכר שהייתי צריך גם ללמוד, גם לשנן וגם להיבחן על פרעות קישנב. וטוב שכך, אבל רע מאוד שמול פרק שלם על קישנב לא מצא משרד החינוך להשחיל גם כמה שורות על פרעות לוב, למשל. ופרעות לוב הם רק משל לדברים רעים אחרים שקרו וקורים לבני עדות המזרח, שם, בארץ מוצאם, וכאן, בארץ מולדתם.