לכבוד:
- מנכ"ל משרד הבריאות
- הפרופסור גליק - הממונה על תלונות הציבור בעניינים של רשלנות רפואית
- מנכ"ל שירותי בריאות כללית
- מנהל בתי חולים רבין
- מנהל בית החולים בילינסון
- מנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים בילינסון, וסגנו
הנדון: רשלנות רפואית - בקשה לטיפול חוזר באמי על-ידי החזרתה לצורך בדיקות לבביות בבית החולים - בקשה להקמת ועדת בדיקה - בתוספת פרק ב' - שהיה פרק הרבה יותר חמור של הסיפור!
אמי הגיעה לפני יומיים לבית החולים בילינסון עם אמבולנס טיפול נמרץ, עקב סימפטומים חיצוניים וכאבים הדומים לסימפטומים וכאבים של התקף לב. עוד בביתה בוצעה בדיקת א.ק.ג (על-ידי ארבעה פרמדיקים מתוקים). לא אובחנו שינויים מבדיקה קודמת, אך הלחץ בחזה ולחץ הדם הגבוה, הביאו לטיפול פרמדיקי (מעולה וידידותי) הדומה באופיו לטיפול בעת בהתקף או פוסט התקף.
אימא היא חולת לב כרונית אחרי התקף לב ושני צנתורים (לפני כ-8 שנים). אז הוכנס לה תומך לאחד העורקים.
לפני כשנתיים אובחנה אצל אימא גם חרדתיות יתר (היא ניצולת שואה בת 82, אלמנה הגרה לבדה מזה 25 שנה).
ונחזור לסיפור המעשה:
הטיפול במיון היה 100 אחוז: דמים, צילום חזה, א.ק.ג, חום רקטאלי - עם מסקנה די פסקניתף אין סימנים לאוטם (בעיקר עקב העדר האנזים המעיד עליו). המיון היה מאד מאד מקצועי, מאד מאד שירותי, על-אף שהגיל הממוצע של הרופאים נראה בערך 16, ועם כל הלחץ ועם כל התנועה הרבה, התפנה הצוות הרפואי (הנהדר, המגובש והמלוכד) להסביר לנו את הממצאים והמסקנות הראשוניות.
היא הועלתה לפנימית ד' - נקלטה - ומאז רק חוסר מקצועיות, עלבונות, וחוסר טיפול:
1) אף אחד לא מתייחס כלל למחלת הלב הכרונית שלה, ולא מנסה אפילו לשלול אפשרות של הידרדרות במצבה הלבבי, מאז עברה לפני שנים מספר בדיקות כאלה.
2) אף אחד לא עושה חשבון כי ייתכן שאחרי שמונה שנים התומך סיים את תפקידו בחייה ולא בודק - על-אף שקיים מכשור בבית החולים המאפשר לבדוק בעיות כאלה (אולטרה סאונד לבבי - תלוי כמובן במיקום התומך).
3) פעמיים הגישו לה אוכל בבוקר - ואמרו לה שיכולה לאכול, בעוד שהסתבר שרוצים לעשות לה אולטרה סאונד בטן בו מחויב צום.
4) שכנתה למיטה כרותת רגל, נאנקה למעלה מחצי שעה, הייתה צריכה לשירותים אך איש לא התפנה לסייע לה.
הבניין מדהים, החדר מקסים, השרות הרפואי והסיעודי, לדעתי, מתחת לכל ביקורת.
הייתה לי שיחה מאד קשה עם מנהל המחלקה.
כאשר ראיתי מה הולך שם, ביקשתי להיכנס לישיבת הבוקר של הרופאים, אך נדחיתי. לאחר מכן יצאתי והשארתי את הטלפון לאחות בכירה על-מנת שהפרופסור יחזור אלי והוא נמנע מלעשות כן. משחזרתי ביקשתי לפרט טענותיי בפני אותה אחות; היא קראה לפרופסור ונכנסנו לשוחח בחדר צדדי. אמרתי לו מה אני חושב על האיכויות המקצועיות של המחלקה שלו, ופרט אחד מזעזע שאמר לי ייחרת בזיכרוני לעד: "אנחנו פנימאים. אנחנו לא צריכים קרדיולוגים" - על משפט זה אני דורש הקמתה של ועדת בדיקה אשר תבדוק לעומק עד כמה משפיעה דעה כזו של מנהל מחלקה פנימית על בריאות המתאשפזים במחלקה (דעה זו אושררה לחרדתי גם על-ידי מנהל בלינסון בשיחה מאוחרת אתו בבית החולים).
מעבר לכך דרשתי, חזור ודרוש, שבית החולים והמחלקה או מחלקה אחרת יבצעו לאמי את כל הבדיקות הנדרשות על-מנת לעמוד על מצבה הלבבי/נשימתי (בהיבטים האנטומיים) העדכני לימים אלה - ובפועל דיברתי לקירות, קירות מפוארים אותם תרם איש גדול בשם שאשא, אך לבבות אדם הוא לא יכול היה לתרום, ומה שנשאר במחלקה הזו, לדעתי, הם לבבות של אבן.
אני ידיד של משרד הבריאות, שעות רבות מזמני אני מקדיש למשרד בהתנדבות באחד מאגפיו. פעמיים או שלוש בשנה, אפילו מוחאים לי שם כפיים, ואני רק אומר תודה על ההזדמנות שנתן לי המשרד לתרום לגוף כה חשוב לנו, בימי שלום ובעיקר בימי מלחמה בעורף. ההתנדבות נמשכת מאז המלחמה האחרונה (בה כבר הייתי משוחרר ממילואים), ובה הפכתי את משרד הבריאות מלקוח מניב, לידיד שאני תורם לו ימים ולילות ותמורתי - בתרומתי.
אין לי בל בעיה להרים טלפון ולהיעזר בידידי הרבים במשרד, אך נמנעתי בעבר, אני נמנע ותמיד אמשיך להימנע מלהפעיל קשרים; אבל היחס הרפואי והסעודי המחפיר במחלקה הספציפית הזו - אפילו את הידידים מרחיק, מרתיע ומעליב, ומה יעשה לאלה שאינם ידידי המערכת?
ואחרי שפינו אותנו מבית החולים מבלי לבצע, לדעתי, פעולות מינימאליות הנדרשות עקב מצבה ועקב נסיבות אשפוזה, קיבלנו פינאלה אשר כדוגמתו יכול לקרות רק בעולמות אחרים, עולמות של רשע ואיוולות.
על-אף שתלונה הונחה על שולחנם של מנהל רבין ומנהל בילינסון (אשר קיבלה ביד) אשר דרשה וידוא ביצוע הבדיקות, הוציאו את אימא מבית החולים מבלי להתעמק כלל וכלל במצבה הלבבי והנשימתי; אף לא בדיקה אחת בוצעה בכיוון זה, אף קרדיולוג לא ראה אותה, ובנוסף לכל אלה, כל תמונת התרופות במכתב השחרור הייתה מבולבלת וחסרת מובן.
גיסתי ואימא ביקשו שהרופא התורן יסביר מה כתוב שם. המתנו כשעה לרופאה, ואז הובן סופית שהורדה תרופה בשם פוסיד לחלוטין.
הפוסיד היא תרופה מצילת חיים עבור אימא באשר בלעדיה, ועקב מגבלות בספיקת הלב, מתמלאות ריאותיה בגודש (נוזלים) ואז היא לא מסוגלת כלל וכלל לנשום. הפוסיד הוא פּארך אמיתי, יען כי הוא משתן, ולנשים בגיל זה קשה ממילא עם החזקת השתן - אך כאמור התרופה היא חיונית, בלעדיה אימא לא נושמת כלל.
במהלך שהותה בבית החולים הורו לה שלא לקחת את הפוסיד בכדורים, והוא הוזרק לה לווריד מספר פעמים, והתגובה המיידית היא השתנה ללא גבול - והקלה מיידית בנשימה (בבית חולים זה בסדר - כי השירותים קרובים).
גיסתי ואימי לא התווכחו, אך אני אשר הייתי הראשון שהבחין לפני עשר שנים, בחדר מיון, כאשר הגיעה במצב של סף חנק שהפוסיד שהוזרק לה לווריד מציל אותה; משהבנתי שחלה טעות חזרתי לחדר הרופאים, דיברתי עם הרופאה, הסברתי לה על הגודש ועל הצלת חיים. היא אמרה לי שהמדובר בהוראה מלמעלה, ולכן ביקשתי לדבר עם הלמעלה. היא נבהלה ממני, גירשה אותי מהחדר ואני לא יצאתי, בהמתנה לשיחה עם אלוהים, זה שהורה להוריד לאמי תרופה מצילת חיים.
הביאו לי ביטחון, יד ביד יצאנו מהחדר, הוא הזמין את האחות הראשית והגיע מנהל בית החולים (אותו אחד שמסרתי לו ביד את תלונתי). נכנסנו לשבת. לא ריחמתי עליו, הסברתי לו על הפוסיד, וגם הסברתי לו מה אני חושב על המחלקה הזו.
עצבנתי אותו (לא בעיה להתעצבן ממני) ורק אחרי שיחה של כ-15 דקות של אימי (כאשר אני שותק בד"כ) עם מנהל בית החולים בו היא הסבירה לו את מקור התרופה, מדוע היא ניתנת, איך היא מצילה את חייה - הביאה למרשם, אך עם המלצה מפורשת של אלוהים ושליחו עלי אדמות - מנהל בית החולים, שלא ליטול את התרופה (ואשר משמעותה המיידית היא סף חנק תוך שעות ספורות).
ד"ר אלוהים שעל-פי טענת מנהל בית החולים בדק את אימא והגיע למסקנות בגין בדיקה זו - לא בדק מעולם את אימא. הרופא היחיד שהניח עליה סטטוסקופ היה רופא צעיר עם שם פולני. ד"ר אלוהים, לטענת אימא, אשר היא יותר צלולה מ-99% מאוכלוסיית העולם, התבדח עמה על ימי המשיח, וככל שהגיע למסקנות רפואיות בגינה הוא עשה זאת רק באמצעות טלפתיה ו/או בטלקינזיס (ואלי הוא נתן גם מבט בתיק הרפואי - מי יודע).
אימא שלי אולי קצת חרדתית, לי יש אולי קצת פה גדול, אבל השרות הרפואי והסיעודי, השערורייתי במחלקה הנוגד את שבועת הרופאים, הנוגד את שבועת אסף הרופא, הנוגד את חוק זכויות החולה, והנוגד את חוק בריאות ממלכתי לאימי, ולשאר החולים בחדר שלה, לא קשור לחרדתיות - זו באה ככל שהנראה מהשואה ומהגיל, ולא קשורה לפה הגדול שלי, שבא בגלל השריטה העמוקה בראשי - ובגלל הגיל (הצעיר) בו נתקעתי.
פשוט מדובר בחבורה של אנשים אשר לדעתי הם חסרי לב, ולדעתי הם נטולי כישורים ראויים לטיפול בבני אדם, המפילים לדעתי את חיתתם על הרופאים הצעירים, ואפילו על מנהל בית החולים.
חייבים להפוך את המחלקה הזו - חובה למנוע המשך סבל מהחולים - וזאת טרם יישרפו לנצח הכוחות הרפואיים הצעירים בה.
וכל המוסיף גורע.
הלפרין אפרי, הרצליה