בקנדה, שהיא לכל הדעות ארץ חופשיה, נפתחה לא מזמן התקפה רבתי נגד חופש הדיבור. מי הם התוקפים? ארבעה טריבונלים קנדיים ממשלתיים לזכויות אדם (Human Rights Commissions): הטריבונל של כלל קנדה והטריבונלים של מחוזות אונטריו, קולמביה הבריטית ואלברטה. העילה להתקפתם של שלושה מן הארבעה היא מאמר פרי עטו של הסופר מרק סטיין, בשם "העתיד שייך לאיסלאם", שהתפרסם במגזין הקנדי הפופולרי "מקליין",והרביעית - פרסום קריקטורה על מוחמד.
במה זכה המאמר של סטיין, שהטריבונלים תבעו את מחברו ואת המגזין "מקליין" לדין? בכך, שהוגדר כ"אנטי-מוסלמי". מסתבר, שאמירה "אנטי-מוסלמית" מהווה בקנדה הסתה לשנאה (hate speech), ובתור שכזו היא אסורה שם. עוד מסתבר, שמי שמגיש תלונה בפני הטריבונלים הללו פטור מהוצאות כלשהן, שכן עלות החקירה והבירור היא כולה על חשבון משלם המיסים. הנאשם, לעומת זה, צריך לשלם את כל הוצאותיו מכיסו שלו. זהו סידור חביב למדי למי שרוצה להגיש רצף של תביעות מסוג זה ולהביא לסתימת-פיות של יריביו האידיאולוגיים - אם לא על-ידי סנקציות ממשלתיות, לפחות באמצעות החשש מפני פשיטת רגל.
כשחוקרים את הפרשה, מגלים כמה דברים מעניינים. האחד הוא, שלמעֵט המקרה האחרון של סטיין, מאה אחוז מן הנתבעים (כן, מאה אחוז) נמצאו אשמים ב"הסתה לשנאה". נדמה לי שאפילו במשפטי הראווה של שנות השלושים במוסקבה לא הגיעו לתוצאה מושלמת כל-כך.
גרוטסקית במיוחד היא העובדה, שהמתלוננים על "הסתה לשנאה" במקרה זה הם הקונגרס האיסלאמי הקנדי והעומד בראשו, מוחמד אל-מסרי, שאינו מסתיר את דעותיו הקיצוניות נגד נשים ונגד יהודים. אל-מסרי, למשל, מגן בתוקף על זכותם של הערבים לפוצץ בסיטונות ילדים יהודים בישראל. זהו כמובן אינו המקרה הראשון שכוחות מוסלמיים אנטי-מערביים משתמשים בכלים שנותן להם המערב כדי לנסות להחריבו, אבל זהו אולי המקרה הבוטה ביותר.
פרצי רציחות פה ושם קראתי את ספרו של מרק סטיין, "אמריקה לבדה", שממנו נלקח המאמר שהתפרסם ב"מקליין". יותר מאשר התקפה על האיסלאם, מכיל הספר התקפה על המערב - על רפיונו ורפיסותו ועל חוסר רצונו להתנער מן החולשה הרוחנית שדבקה בו כדי שיוכל להמשיך להתקיים. במאמרו דן סטיין לא מעט בבעיית הריבוי המוסלמי באירופה בהשוואה להעדר הריבוי של האוכלוסיה המקורית. הוא עוסק בחינוך הרדיקלי שמקבלים בני הנוער המוסלמים באירופה, ברצונו המוצהר של האיסלאם הקיצוני להשתלט על העולם כולו ובהעדר נכונות מצד אזרחי אירופה להתייצב נכוחה בפני העובדות הללו ולהילחם בסכנות הנובעות מהן.
ספר של שטנה ושנאה? רק אם מחליטים שכל מי שרוצה לשמר את תרבות המערב, כי בעיניו היא עדיפה על תרבות האיסלאם או על זו של ארצות ערב, הוא נגוע ב"שנאה". אבל בימים אלה, שבהם הרב-תרבותיות אמורה להיות נחלת הכלל ואזרח בן המערב נדרש לדקלם חזור ודקלם את כלל הברזל שאסור לפקפק בו, הקובע שהתרבויות כולן, למעט אחת - היוצאת מן הכלל היא כמובן התרבות שלו עצמו, שעליה מותר ואף רצוי לומר שהיא נחותה - שוות בערכן, זוהי כנראה ההחלטה הנדרשת. אך בקנדה, אנו למדים, אמירות בדבר עליונות תרבות אירופה על פני התרבויות האחרות, ובעיקר מתן דוגמאות המנמקות אמירות אלה, לא רק שאין להן מקום בשיחת קוקטייל בין בעלי הדעות המתקדמות, אלא שהן גבוליות מבחינת חוקיותן.
בכל אופן, מרק סטיין - יליד קנדה ממוצא פלמי, שהתחנך באנגליה וכותב כתיבה פולמוסית באותה שנינות המייחדת את בוגרי בתי-הספר האנגליים - הוא סופר ידוע בצפון אמריקה. בגלל הפופולריות שלו - ומן הסתם גם בגלל כוחו של המגזין "מקליין" - התפרסמו התביעות נגדו ועוררו את כעסם הרדום של אזרחים רבים וטובים. פחות או יותר באותו זמן תבע הטריבונל ל"זכויות האדם" של מחוז אלברטה בקנדה את עזרא לוואנט, מו"ל של מגזין קנדי בעל נטיות ימניות, על כך שפירסם בעיתונו את הקריקטורה הדנית הידועה על מוחמד - זו שעוררה את העולם המוסלמי לפרצי התרגזויות ברחבי העולם ולפרצי רציחות פה ושם. לוואנט, שבסך-הכול פירסם את הקריקטורה כידיעה עיתונאית, השכיל להקליט במצלמת וידאו את חקירת השתי-וערב שנערכה לו על-ידי נציג הטריבונל, ושיחרר את הוידאו לאינטרנט. שני המקרים הללו - של סטיין ושל לוואנט - גרמו לצבא רב של בלוגרים לצאת למתקפה רבתי נגד הניסיון לסתום פיות מצד הטריבונלים הקנדיים, ואף עוררו עיתונאים מסוימים לצאת מאדישותם כדי להגן על חופש הדיבור.
בית דין שדה כך קרה, שהטריבונלים מצאו את עצמם נתונים למתקפה עזה, שמעולם לא חוו עד אז. התוצאה הראשונה הייתה שהטריבונל של אונטריו נסוג ללא קרב והחליט שלא לשפוט בעניין שהובא לפניו; למרות זאת מצא לנכון לקבוע בהצהרה פומבית, שהמאמר של סטיין הוא "גזעני" (הכיצד, שהרי סטיין יוצא נגד תרבות ולא גזע, ועוד תרבות החובקת את כלל הגזעים האנושיים?), נגוע ב"איסלאמופוביה" (משהו שאמור להזכיר לנו את המונח הטפשי "הומופוביה" המצוי היום בשימוש כללי), ושהוא "ראוי לכל גינוי". זו הייתה דרכו המעניינת והמקורית של גורם קנדי רשמי לתת החלטה הדומה לפסק-דין מבלי להזדקק למשפט. לעומתו, טריבונל "זכויות האדם" של כלל קנדה זיכה את סטיין בפסק-דינו, בנימוק שהמאמר אינו הולם את הקריטריונים שקבע בית המשפט הקנדי העליון של דיבור "קיצוני מדי". מכאן אנו מבינים, שחבורת שופטי קנדה רמי-המעלה נטלו לעצמם את הזכות להחליט בשביל 34 מיליון פחותי-המעלה החיים בארץ זו מה אסור ומה מותר להם להוציא מפיהם. מה שהוא "קיצוני מדי" בעיני השופטים - אסור. פה יימצא אולי ההסבר מדוע בירושלים אוהב בית המשפט העליון לצטט את השופטים הקנדיים ולהסתמך עליהם.
כך או כך, בפעם הראשונה בהיסטוריה בת שלושים השנה של הטריבונלים הללו זוּכּה מישהו מאשמת "הסתה לשנאה".
במשפט השלישי שנערך למרק סטיין ולמגזין "מקליין", זה בקולומביה הבריטית, ההליך עוד לא הסתיים, כמו גם הדיון במחוז אלברטה בעניינו של עזרא לוואנט, שבינתיים עיתונו פשט את הרגל (עלות ההגנה, עד עכשיו, הסתכמה בכמאה אלף דולר). אחד התובעים (אימאם מוסלמי) חזר בו מתלונתו נגד לוואנט לנוכח מתקפת הבלוגרים והעיתונאים נגדו, אבל מתלונן שני, ועד הקהילות המוסלמיות של אדמונטון, מתמיד בתביעתו. נחכה לראות מה יהיו פסקי הדין של שני הטריבונלים הנ"ל.
המקרים של סטיין ולוואנט מהווים דוגמא לקרב המתרחש על שרידות עקרונות החופש, שהאירו את דרכו של המערב בארבע-מאות השנים האחרונות. אם עד לפני זמן לא רב עוד היינו רשאים להתייחס ל"תקינות הפוליטית" כאל קוריוז מבדר ומכעיס כאחד, הרי היום ניתן לומר, שהנסיונות להשלטת המחשבה ה"נכונה" עברו את גבול האופנה המעצבנת והפכו כלי לדיכוי רעיוני של ממש. משטרת המוחות הזו רוצה לחדור לכל תחומי החיים. כך, בארץ אפשר למצוא ניסיונות של פמיניסטיות ללחוץ על מכללת עמק יזרעאל כדי למנוע את המשך העסקתו של מי שבעיניהן מתבטא באופן "בלתי תקין" (ראה מאמרו של גיל רונן בגליון 3 של "מראה" מ-25.7.08), את החוק שחוקק אצלנו לפני כעשור, האוסר על התבטאויות "גזעניות" - חוק שיכול לשמש היטב את בית המשפט העליון שלנו נגד מי שיווחה דעה אנטי-ערבית שלא תיראה בעיניו - ואת פסק-הדין החריג של השופטות פרוקצ'יה וארבל לאסור באופן גורף על "העלבת" עובד ציבור.
צ'רצ'יל כ"גזען" ללא מלחמת דעות, לא רק שאין חופש, אלא גם לא תיתכן התקדמות של רעיונות. ובמצב של היום - נוכח הניסיון המוסלמי להשתלט על תרבות אחרת ולהחריבה, המלווה, כמו במקרה שלנו, גם בשאיפה להשמדה פיזית - הרי שהעדר היכולת להתבטא באופן חופשי ולהסביר ללא כחל וסרק את המשמעות האמיתית של המאבק הקיומי הוא הרסני.
אפשר להניח שאילו היה צ'רצ'יל נואם בימינו באותו אופן בוטה וחריף שבו דיבר נגד הגרמנים ("הברברים ההונים" נהג בין השאר לכנותם) כדי להניע את עמו להתמיד במאבק נגדם, היו מעמידים אותו למשפט על הסתה "גזענית". באופן מקביל, אילו היו באנגליה שלפני שבעים שנה המגבלות על חופש הדיבור כמו אלו המוטלות היום, ייתכן בהחלט שדרכם של המתנגדים לצ'רצ'יל ולהמשך המלחמה, ששאפו להגיע להסדר עם הנאצים (הסדר שגם היטלר רצה בו בכל מאודו), הייתה צולחת, שכן התנגדות מנומקת וחסרת פשרות לדרך זו הייתה נעשית קשה שבעתיים. זו בדיוק הסיבה לכך שהמוסלמים מעוניינים למנוע דיון חופשי במערב - כך יוכלו לקדם את האג'נדה שלהם ללא הפרעה יתרה.
המקרה של קנדה והממונים אצלה על מחשבה תקינה מבשר כנראה על מאבק קשה ובלתי פוסק המתחולל בימינו לשמירת החופש, אבל אפשר לשאוב ממנו גם עידוד. שכן בעקבות השערוריה שפרצה, דנים עתה בפרלמנט הקנדי במלוא הרצינות על ביטולם של אותם טריבונלים ל"זכויות אדם".
אפשר, וצריך, לקחת דוגמא ממרק סטיין, עזרא לוואנט ודומיהם.