חינוך, לא בבית ספרנו

הדור החדש שגדל כאן, שונה באופן מהותי. מבט חטוף על ילדינו מגלה זאת בצורה ברורה. רבים מהם כבר אינם חפצים באותם דברים שאנו, בני הדור הקודם, נמשכנו אליהם. קריירה, כסף, כבוד, שליטה או ידע - שאיפות שבטבעיות ייעדנו עבורם, הן מטרות שהדור החדש מרגיש שלא "שווה" להקדיש למענן את החיים. הילדים של היום משתוקקים לכלים מעשיים להבנת המציאות. הם דורשים מילוי רוחני. לכן כשאנו דנים בבעיית החינוך, ראשית עלינו להבין, שהנוער שגדל היום מפותח הרבה יותר מכפי הבנתנו. המערכת הפנימית שמוטמעת בו, שואפת להרבה יותר ממה שאנו מציעים לו. מגיל צעיר הוא חש בדברים שאנו לא מבחינים בהם, ומחקרים שנעשים כיום מראים שהוא קולט הרבה יותר ממה שנראה לנו. אולם מאחר והוא צעיר עדיין, הוא מתקשה לבטא את כל התחושות שמפעפעות בתוכו. גם הפער שנוצר בין הדורות הוא בלתי ניתן לגישור. פער זה אינו חדש, אלא שנראה כי בדורות האחרונים משהו השתבש. המרחק מורגש במיוחד בתחום הבגרות הרגשית-רוחנית, הנוער כיום פשוט הרבה יותר בשל לנושאים אלה.

"החברה הישראלית מתבהמת, מידרדרת אל עבר תהום ללא מוצא", כתבו נציגי השמיניסטים במכתב פומבי אל ראש הממשלה ושרת החינוך לפני כשבועיים, "העשייה איש איש לביתו נובעת באופן ישיר מיחסה של מדינת ישראל לנושא החינוך. "האנשים", הם טענו, "דואגים לעצמם, ואינם שמים לב לאחרים או לערכים החשובים באמת". ובנקודה זו בדיוק, טמון שורש הבעיה. האגו האנושי שנמצא בתהליך התפתחות מתמיד לאורך כל ההיסטוריה, מגיע כיום להקפה האחרונה ומטיס את הנוער שלנו אל על. במאות הקודמות עוד התפתח האגו בעצלתיים, אולם במאה האחרונה עשה האגו קפיצה משמעותית. הקפיצה הזו הולידה התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אבל גם יצרה כאן את הדור הנוכחי, שמתאפיין בצורך בלתי מתפשר להבין את משמעות החיים. וטועה מי שחושב שהם אינם מוכנים לכך. שאלות שבעבר היו נחלתם של מעטים, והתעוררו בגילאים מאוחרים יותר באדם, פורצות כיום אל חלל האוויר, מתייצבות במרכז הבימה ותובעות מענה. חוסר היכולת לענות על הצורך החדש הזה, שהוא ברוב המקרים בלתי מודע, וגם לא ממש מוגדר, מייצר תסכול פנימי שמלווה תכופות גם בהתפרצויות אלימות והיפראקטיביות. הילד אוגר תסכולים, עד שזה מתפרץ... דרך אחרת שמוצאים בני נוער רבים בימינו היא לברוח מחוסר היכולת למצוא תשובה באמצעות סמים, או כל הנאה אחרת שמאפשרת "אושר לרגע" בעלות של חמישים ₪. הכמיהה הכמעט נואשת לחום, מובילה אותם לרשתות החברתיות הווירטואליות שפורחות ומתחלפות חדשות לבקרים. שם הם מחפשים להשתייך, להיות חלק ממשהו גדול, חם, בטוח ויציב.

לפני חמישים שנה אמר אלברט איינשטיין ש"חינוך הוא מה שנשאר במקרה, והאדם שוכח את כל מה שלמד בבית הספר". והוא צדק. בתי הספר מתאמצים להכשיר את הילד להיות בעל מקצוע יעיל, טכנוקרט מיומן, אבל כבר מזמן אינם מתיימרים לחנך. הם רואים את תפקידם כמי שאמונים על הקניית כלים שבעזרתם הילד יוכל להמשיך את חייו כאיש היי-טק, עורך דין, רואה חשבון או פרסומאי מצליח, אבל חינוך לא תמצאו שם. מהות החינוך היא ללמד את הילד - האדם הקטן - איך להיות אדם באמת. לא "בן אדם", כמו שהייתה נוזפת בי סבתי, אלא אדם במלוא מובן המילה. כזה שיש לו ערכים אמיתיים. ואילו אנו מנסים לנהל את המערכה הבאה, עם כלים של המערכה הקודמת. אנו מנסים לכפות על הילד את מה שהיה טוב לנו, אבל הוא שייך כבר לדור חדש, וזה ממש לא מתאים לו.

ואילו אנחנו? אחד מן השניים: או שאנו עסוקים מדי בדברים אחרים מכדי להתפנות ולעסוק בדבר החשוב באמת... או שאיננו מבינים מה מתרחש. אין ספק. שהדבר הקל ביותר לעשות הוא להניח למצב כפי שהוא. נניח למורים להתמודד עם התלמידים - הילדים שלנו, כדי שנוכל לחזור לשגרת יומנו ולעסוק בדברים חשובים יותר. אבל חברים יקרים, זה לא ייגמר ובטח שלא מהר. המצב רק יחריף, אם לא ננקוט עמדה ברורה ונדרוש שינוי אמיתי. ושינוי כזה, יכול לבוא רק מלמטה. מאיתנו. אנחנו, ההורים של הדור החדש, חייבים להביא לשינוי יסודי בחברה שלנו. עלינו ליצור לחץ שיגרום לשינוי מוחלט בסדר העדיפויות, ויציב את החינוך (ולא, לא את "מערכת החינוך" וגם לא את "המורים", שאינם אשמים במצב) במרכז סדר היום הלאומי. יש לפתוח בשיח ציבורי נוקב, פתוח, אמיתי וכן, כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במצב. עלינו לפתח עבור הדור הצעיר שיטה חדשה, שתאפשר לו לשאול לשם מה אנו חיים, להבין את סיבת קיומו, לבנות את הפנימיות שלו ובכלל, שתתייחס אליו כאל אדם. אדם קטן שמחפש מענה. אין סיבה לחשוש מפני ה"שאלות הגדולות" האלה. הילדים פתוחים אליהן הרבה יותר מאשר מבוגרים, ותתפלאו, הם גם מבינים אותן טוב יותר. ייתכן וזה משא כבד, שהיינו שמחים להשיל מאיתנו, אבל אין כאן מישהו אחר שיעשה את העבודה עבורנו. אנחנו חייבים את זה לדור הצעיר, לבנים ולבנות שלנו.

סקרים שמתפרסמים לאחרונה, מצביעים על כך, שבעולם של היום גדלים כמעט מחצית מן הילדים במסגרות משפחתיות ארעיות ורעועות. את התא המשפחתי החם, האוהב והתומך של פעם, החליפו "מבנים מאולתרים", בני זוג שמתחלפים, המשמשים לילד כהורים במשרה חלקית לתקופת זמן מוגבלת. תכופות מתפרצים אל תוך חייו "אחים חדשים" שהוא אינו מכיר, ובזמנים אחרים הם נעלמים אל משפחה אחרת. וכך יוצא שהילד השברירי חווה את השלבים המשמעותיים ביותר בהתפתחותו תחת תחושה מתמדת של חוסר יציבות, חרדת נטישה וחשש לאבד את אבא ו/או אמא. תהליכים אלה, שמשמעותם הפסיכולוגית מובנת לכול, משליכים באופן ישיר על מבנה האישיות של הילד. הוסיפו לזה את הצורך הפנימי שעליו כבר הרחבנו, ותקבלו ילד-מבוגר, שגם אם נקצה מאות מורים לכיתה אחת, זה לא יעזור לחנך אותו. לכן במצבנו הנוכחי נדרשת חשיבה חדשה, אחרת, נדרש שינוי יסודי, עמוק.