ניו-אורלינס, שעל גדות נהר המיסיסיפי, היא עיר של ביש-מזל. מאז ראשיתה, בתחילת המאה ה-18, ליוו אותה אין-ספור סערות של הוריקנים, הצפות-נהר, מחלות והתנכלויות של שבטי-אינדיאנים עויינים, אבל את כולם שרדה.
בעוד היא עדיין משתקמת מנזקי סופת ה"קתרינה" הקודמת, שמלפני שלוש שנים, שוב מאיימת עליה, בעצם הימים האלה, סופת ההוריקן "גוסטב". בין סופה לסופה פקדנו את "העיר האבודה", כפי שהיא מכונה בפי תושביה, והוקסמנו מן הפוטנציאל התיירותי הרב שיש לה. אלא שבשל ריחוקה היחסי מאתרים מרכזיים ביבשת האמריקנית, לא זוכה ניו-אורלינס, במרוצת השנה, לתיירות מרובה.
"העיר האבודה" בנויה מטרים אחדים מתחת לפני הים. היא מצליחה לתפקד תודות לסכרים, המונעים הצפות, כמו גם בזכות מערכות-שאיבה, תיעול וביוב אדירות. האדמה, שהעיר יושבת עליה, רווייה כולה מים, עד כדי כך שלא ניתן לחפור בה מבלי שהמים יעלו. זו גם הסיבה שאת מתיה קוברת ניו-אורלינס ב"ערי מתים" שמעל האדמה. ארונות הקבורה נטמנים במבנים מפוארים, שהפכו, ברבות הזמן, לאתר חובה לתיירים הפוקדים את העיר. המדובר, בדרך כלל, בקברי משפחה דמויי בתים, ארמונות ומגדלים, שכל אחד מהם הוא מונומנט בפני עצמו. גם החומות, המקיפות את בתי-העלמין האלה, משמשות לקבורה, בעיקר בעיתות של מגיפה או אסון.
אבל, שמה של ניו-אורלינס, שאותה ייסדו הצרפתים, יצא לפניה, מעל לכל, בזכות הרובע הצרפתי שלה, שוקק החיים, ובעיקר בשל מוסיקת הג'ז, שאין לה אח ורע בעולם. ה"מונמרטר" של אמריקה משוחזר ומשומר היטב. הוא מוקף רחובות צרים, עם בתים ישנים, בעלי מרפסות ומעקות ברזל יפהפיים, דמויי תחרה, ועם חצרות מופלאות. כל אחת מהן כאילו טומנת סוד משלה ומפתיעה בצמחיה עבותה, מזרקות מים, בריכות קטנות לדגי זהב ורחבות מרוצפות אבן.
מסורת הג'ז
רחובו הראשי של הרובע הוא מדרחוב הבורבון והאטרקציה המרכזית בו הם מועדוני הג'ז המפורסמים, שאין משנה להם בעולם. מעל לכל הם אלה שהפכו את ניו-אורלינס לעיר החיה ונושמת מוזיקה בכל עיתות השנה. כאן צמח לואי ארמסטרונג וכאן ממשיכים במסורת שלו כל יורשיו. "אולם השימור" שברובע הזה אינו אלא מקדש מוסיקת הג'ז של ניו-אורלינס, אם לא של העולם כולו.זהו בית ישן, מט לנפול, עם לוחות-עץ כהים כקירות חיצוניים, חלונות-עץ פשוטים הפונים לרחוב ועמוסים בקהל הצופה פנימה. כניסה צדדית צרה מובילה לאולם קטן ודחוס של מה שהיה בימים רחוקים מחסן, ובתוכו ישובים, באור עמום, כמעט באפלולית, אנשים על כסאות וספסלי-עץ, ומאזינים, כשהם מרותקים, לקבוצה קטנה של נגני ג'ז.
אחת האטרקציות המרכזיות של העיר, אם לא הגדולה שבהן, היא קרנבל ה"מארדי-גרא", הנערך בה מדי שנה סמוך לחג הפסחא. זוהי חגיגה עליזה של תהלוכות ברחובות בתחפושות ובמסיכות של בני המקום, צעירים וזקנים, וגם תיירים המזדמנים לפסטיבל העליז. במהלך האירוע החגיגי מעטרים את מרפסות הרובע, כמו גם את בתיה של העיר כולה, דגלים וכרזות בצבעי הסגול-ירוק-זהב. אפילו הקופאים במרכולים עובדים בתחפושות וליצנים משוטטים ברחובות ובחשמליות, כשהם מוקפים תזמורות ולהקות-ג'ז. במסיבות הקרנבל מוצגות, בין היתר, "עוגות המלך", שבכל אחת מהן חבויה בובת פלסטיק זעירה. מי שזוכה בפרוסת העוגה המכילה את הבובה, מתחייב, על-פי המסורת המקומית, לספק את העוגה למסיבה הבאה. ואם בעוגות עסקינן, איך אפשר שלא להזכיר את ה"בינייה" - סופגניה מרובעת, הנחשבת למעדן הבלעדי של המטבח המקומי, וטעמה כצפיחית בדבש.
ביקור בניו-אורלינס לא יהיה מושלם ללא שייט על המיסיסיפי. שלוש ספינות גדולות ומסורתיות, שכל אחת מהן מאכלסת כאלף איש, מקיימות, פעמים אחדות ביום, הפלגות במסלולים שונים לאורך הנהר. בהפלגות אלה ניתן להשקיף מן המיסיסיפי על נופיה המרהיבים של העיר וזו גם ההזדמנות לפקוד אחת מחוות המטעים המפורסמות של הדרום, הממוקמות משני עברי הנהר.