כשמדינאים פרגמטיים וגמישים מן הזן החדש מנהלים משא-ומתן עם גורם פונדמנטליסטי נטול פרגמטיות, מתחולל תהליך הרה אסון. הפוליטיקאי הפרגמטי משתדל בכל כוחו "להגיע להבנה", להתגמש, "לפגוש את האחר", "להבין את הצד השני", לוותר עוד קצת כדי להגיע להסכם וכדומה. תהליך זה יוצר תנועה מתמדת של כרסום ביסודות הקיומיים, הערכיים והאידיאולוגיים של החברה בישראל. אמירות שהיו בלתי חוקיות ומהלכים שהיו עד אתמול בגדר טאבו, הפכו לגיטימיים ואף הגדירו מחדש את ערכי הציונות. עמוס שוקן כינה את עמדתו האנטי-ציונית של עיתונו - הארץ: "ציונות פרגמטית". משמעות הדבר היא שהמושג "ציונות" עשוי לכלול כל עמדה רעיונית, ערכית ואידיאולוגית והציונות היא הוויה המסוגלת ללבוש ולפשוט כל צורה ולהכיל כל עמדה.
הגדרה נטולת גדרים זו עלולה להפוך את הציונות לקולטן אידיאולוגי חסר עכבות אידיאולוגיות או מוסריות. הניידות הרעיונית והגמישות, במקביל לרצונם של המדינאים לפגוש את הצד השני במגרש שלו, חיזקו את הקואליציות הטראנס-לאומיות והפכו את יישות הטרור על ערכיה לקוד הגנטי שעל פיו משובט חלק גדול של החברה הישראלית. וכך, בינינו מסתובבים תומכים גלויים של אחמדינג'אד; שרים וחברי כנסת התומכים בגלוי בהידברות עם חמאס ובניהול משא-ומתן נפרד עם כל ארגוני הטרור בגדה וברצועה; שרים וחברי כנסת התומכים בגלוי בשחרור מרואן ברגותי, רב-המרצחים שנדון לכמה מאסרי עולם מצטברים, אשר כונה על-ידי פרקליטו היהודי "משה רבנו".
ומעל הכל, ההוויה הישראלית הפוסט-אידיאולוגית, הפרגמטית והגמישה, נדחקת תדיר אל עבר עולמם הרעיוני של נשיא אירן ושל שונאי ישראל שבכל העולם, עד כי הרעיון של קץ המדינה היהודית קנה לו אחיזה בקרב רבים בציבור. יתר על כן, יש מבין נציגי הציבור שלנו המודים, במיוחד לאחר שישראל העבירה מיליוני דולרים לרשות הטרור בעזה ובגדה, ולאחר שבג"צ פסק כי על ישראל להמשיך לממן את הטרוריסט בשארה, כי ישראל מממנת את הטרור המופנה נגדה.
הסכנה שיצרה הפרגמטיות הרעיונית ניכרת על כל צעד ושעל. הרשות הפלשתינית מקצינה את עמדותיה ואת דרישותיה, ואנחנו נענים ונגררים אחריה. ראשי הרשות 'הפרגמטיים', ובראשם אבו-מאזן, טוענים בגלוי שהתלמוד הינו זיוף ספרותי של העת החדשה, מכחישים את התרחשות השואה וקובעים כי ההוויה הישראלית היא הוויה זמנית וחולפת. לקיצוניים שבהם יש עולם ערכים המבטא פרוורסיה חברתית יותר מאשר השקפת יסוד כללית, ואלה הם האנשים שאיתם מבקשים חלק מאיתנו לדבר כדי "להגיע להבנה", משמע - כדי להתקרב אליהם עוד ולהזדהות איתם. לא פלא שעמיר פרץ ובנימין בן-אליעזר מבקשים לשחרר את ברגותי, ובמתנחלים הם רואים "סכנה לדמוקרטיה" או "סרטן בגוף האומה" כפי שכינה אותם רבין. אין זה אלא טבעי שמי שרואה ברב-המרצחים ערפאת "פרטנר", ובממשיכי דרכו - אבו-מאזן וראשי חמאס - "מנהיגים מתונים", יזהה בכל מתנגדי הטרור הרצחני שמחוללים ה'פרטנרים' הללו את הסכנה.
נראה כי כעת יותר מתמיד אנו זקוקים למנהיגות שתגבש מדיניות שניתן לכנותה 'פונדמנטליזם דמוקרטי', כלומר חומה אידיאולוגית - דמוקרטית, ציונית ויהודית - בצורה אל מול הפונדמנטליזם האיסלאמו-פשיסטי העלול לסחוף אותנו אל פי-תהום; מנהיגות שתעצור את הסחף הפרגמטי המוליך את כולנו ב"מתינות", ב"נאורות", ב"מליצה" וברטוריקה של "אחוות עמים" ג'ון לנונית אל עבר הפונדמנטליזם האיסלאמי החשוך ואולי אף מעבר לו.