לפני קצת יותר משנה גיליתי את הזרם הסופי – זוהי המיסטיקה של האיסלאם. זה היה כאשר ידידה שלי, בחורה בסביבות גיל השלושים שגדלה בבית יהודי דתי ובינתיים חזרה בשאלה, קראה לי להצטרף לערב של מפגשים ולימודים בין דתיים שמתקיים בביתו של הרב רוברטו ארביב (איש התנועה המסורתית ומנהל 'מדרשת עיון'). הרב, יחד עם עוד שותפים לדרך, הקים את 'דרך אברהם' - עמותה א-פוליטית שפועלת לקידום הדיאלוג הבין דתי בין יהודים לבין מוסלמים.
הגעתי מלא ציפייה לחזות 'בשידוך' הלא מובן הזה כלל וכלל בין לימודי הרמב"ם לבין קריאת פרקים מהקוראן. בשעת ערב, כשאני הולך בפיתולי הסמטאות של נווה צדק, הגעתי אל הבית. מבחוץ הוא נראה כעוד אחד הבתים שעומדים להתפקע מהצפיפות הנוראה, אך בפנים, במעלה גרם המדרגות, ישנה רחבה גדולה המוארת באור נרות יוקד כשמסביב ישובים האורחים וביניהם פרופסור ליהדות, ד"ר לקבלה, עורכת דין וגם כמה אנשי היי-טק. ניר שדה, אמן חליל, התחיל לבצע 'נגינות סופיות' וכולם מתכנסים במדיטציה.
את הערב פתח המנחה ד"ר אברהם אלקיים, ראש מכון מוסאיוף לקבלה בבר-אילן ומי שמנהל את 'דרך אברהם'. בשבילו העמותה היא הגשמת חלום ודרך שהוא מאמין בה עד תום: "אנו בעמותה מאמינים שהסכסוך פה מונח גם על יסודות דתיים ואם רוצים לגשר על הפערים, צריך גם להבין את הרצונות הדתיים של הערבים ולא רק את הרצונות הפוליטיים שלהם", הוא אומר לי כמי שהתנסה כבר בכמה וכמה מפגשים. פגשתי אותו לפני חודש בנצרת, שם הוא ארגן יחד עם יתר חברי העמותה ותומכים ערב מרגש לכבוד צאת ספרה המרשים של פרופ' שרה סבירי, 'הסופים', אנתולוגיה רחבת יריעה על הסופים והשקפת עולמם. שרה נחשפה לעולמם של הסופים בדרך מקרה בגיל העשרה כאשר המורה שלה לערבית, פרופ' קיסטנר, הביא לה ספר סופי עם "הרבה אוצרות" כהגדרתה. את המסע שלה עם הסופים היא המשיכה בלימודי הערבית בבית הספר ולאחר מכן באוניברסיטה, עם התמקדותה בלימודי האיסלאם.
בהמשך היא החליטה להתמקד בחקר התרבות והספרות הסופית: "תמיד מצאתי שם מילה טובה כשהייתי במצבים קשים. אני לא דתית במיוחד – אישה יהודייה וזהו המזון הרוחני שלי שמעניק לי את אהבת החיים שלי", היא אומרת בעיניים בורקות לפני הקהל שבא לכבד אותה בערב העיון. בראיון קצר שערכתי עמה לאחר מכן, עלתה בלבי התמיהה לנוכח העובדה שאישה, שהיא גם יהודייה, מתעסקת בחומרים מוסלמיים שנכתבו ברובם על-ידי גברים. שרה לא מבינה את השאלה; מבחינתה אין הדברים הללו משנים: "זוהי מסורת שמגלה יחס מאוד פתוח לנשים. לי זה כמובן לא הפריע ובכל מקרה לא התעסקתי בשאלה הזאת. זוהי ספרות שנכתבה ברובה בימי הביניים ואי אפשר להתעלם מכך שנותני הטון היו גברים, אך הם הכירו באיכויות הנשיות ובתכונות המיסטיות שלהן. מספרות הנשית כל שנותר היה רק אמרות כאלו ואחרות".
בספרה היא מייחדת לכך פרק מיוחד שעוסק בנשים בסופיות: "בחיבורו 'זיכרונות על ידידי האל' ברשימתו על ראבעה אל עדויה, מיסטיקנית קדומה מהעיר בצרה, הוא כותב: אם ישאל השואל: על שום מה כללת אישה בין גברים? אשיב: הנביא עצמו אמר: 'האל אינו מתבונן אל צורתכם החיצונית.' שורש הדבר אינו נעוץ בצורה אלא בכוונה..". [עמוד 52]. שרה מקווה שהספר "יוביל לקירוב לבבות בינינו לבין תרבות האיסלאם". האם עניין אותך להתעסק גם בפרקטיקות הסופיות מלבד הכתיבה האקדמית, אני שואל את שרה. "תראה, זה לא העניין. יכול להיות שפה ושם כן לקחתי חלק מאיזה סדנה. אבל אני מוצאת מספיק יופי ועושר בספרות עצמה. אני לא צריכה יותר מזה. גם כשאתה קורא ספרות יפה אתה מסתפק בזה".
יצא לי פעם אחת להשתתף באחד מן השיעורים שהיא מעבירה באוניברסיטה העברית. היו שם יהודים לצד מוסלמים שכל העת רצו להוביל את השיעור אל המסקנה הסופית, אל התשובה הסופית – אבל שרה תמיד ריסנה אותם. בפתח הדבר של הספר היא מציינת זאת: "יש צורך באורך רוח: ההיכרות עם הסופיות נעשית בהדרגה, טיפין-טיפין. יש צורך בענווה: גם אם תצטייר בעינינו תמונה מקיפה מרובת פרטים על הסופיות, עדיין נהיה כתיירים עוברי אורח המקיפים את חומותיה סביב – סביב" [עמ' 20].