האנלוגיה הידועה בדבר דמיונו של הרוסי לדוב הנם את תנומת חורפו, אינה ברורה בימים אלו כל צרכה. הדוב הרוסי אינו נם יותר ולא, לא מלחמת הקווקז היא שהעירה אותו מרבצו. התהליך אירע, אם גם במינונים נמוכים יותר, עוד לפני העברת השרביט הנשיאותי מפוטין למדבדב. יתרה מכך, ניתן לשער כי ההצרחה בין פוטין למדבדב באה להכשיר את הקרקע עבור פוטין ועבור רוסיה למעבר מכלי חמישי בתזמורת העולמית לכלי ראש וראשון.
את הסימן הראשון והמובהק כי השאיפה הרוסית להגמוניה עולמית מבשילה למעשים, ניתן היה לראות במלחמתו חסרת הפשרות של פוטין באוליגרכיה הכלכלית הרוסית ו"הלאמת" נכסי האנרגיה הרוסית על-מנת שישמשו המנוף להרמת שאיפות הגדלות הרוסיות.
מזה זמן שהלחץ מלמטה על ההנהגה הרוסית לחדש ימים כקדם ולהחזיר לרוסיה (ברית המועצות של אז) את הילת המעצמה העולמית, הולך ומתעצם. 'ברית המועצות' הענייה וחסרת האמצעים פינתה מקומה ל'רוסיה', המעצמה הכלכלית החדשה אשר הונה נבנה בעיקרו על שוק האנרגיה הרותח בו מחירי עתק מזרימים סכומי עתק לכיסי אותן מדינות המשכילות לנצל את אוצרות "שמן האדמה" והגז באדמתן, כל עוד הדבר אפשרי ועתודות הנפט עדיין מזרימות עתודות כספיות אדירות, בטרם ייעלמו לעד בתוך מספר עשרות שנים קצר יחסית במיכלי הדלק של מכוניות העולם.
שתי מדינות משכילות לאבחן נכון את אשר תמלוגי הנפט האדירים יכולים לתת בידן, במסען לתפיסת ההגמוניה העולמית באופן אגרסיבי, שתלטני ואף אלים מידי הדמוקרטיות כדוגמת ארצות הברית ומדינות נאט"ו. שתי מדינות אלו, ואיך לא, הן אירן ורוסיה (וונצואלה מנסה למצב עצמה בגוש זה אך היא פאתטית). גם הודו וסין נמצאות באותו המרוץ אך ההבדל ברור. הודו וסין מגמשות שריריהן הכלכליים באופן שאינו כרוך בהשתלטות אגרסיבית על הגושים האחרים, למרות המטרה הזהה, אלא בדרך התחרות החופשית גרידא. אין תמה לכן כי מצא מין את מינו וכל מין מבין היטב את מינו. אין כמו מטרות ולשון משותפות לכריתת ברית אפלה, כמו גם נאותה.
האסטרטגיה הרוסית הינה פשוטה ולכן חכמה: אחוז המקל משני הקצוות ותהנה מכלל העולמות. לגבי מדיניות זו ניתן לאמר גם כי "הקול קול יעקב, הידים ידי עשיו". הרוסים יוצאים מגדרם לשדר למערב כי הינם חלק מתהליך הגלובליזציה העולמי. לכאורה אין להם ריב ומדון עם המערב. בקיצור - עסקים כרגיל. גישה זו מובנת ואינה נובעת מאהבת מרדכי (המערב) אלא משנאת המן (אבדן שווקים כלכליים). הרוסים מבינים היטב כי נצרכים הם לערוצי הסחר עם המערב ולא, כל שידרוג עתודות נפטם בשטחם לכח והשפעה עולמיים חשוב ככפרות. מאידך, עמלים הרוסים קשות לצמצם את השפעת המערב בבטן הרכה שלהם, דהיינו ארצות הגוש האיסלאמי והערבי, תוך שהם חוברים לשונאי הגוש המערבי הקשים והמרים ביותר. מי שיראה באסטרטגיה זו ניצול ציני המסתכם בנוסח של-"הרצחת וגם ירשת" לא טועה - זוהי בפירוש המדיניות הרוסית כלפי המערב.
רוסיה אומנם מאשימה את המערב בכך שהצבת טילים אמריקנים על אדמת פולין היא הגורם למתח הבין מעצמתי, אך נופלת קצר בכך לאור העובדה כי מדיניות "הרצחת וגם ירשת" של פוטין החלה זמן רב לפני כן וכי המערב הוא שאיבחן מבעוד מועד את התהליך הנכלולי הרוסי והגיב לכך בהצבת הטילים כאקט מגננתי בתגובה על ניסיונות איגופו על-ידי רוסיה עוד מראשית המאה העשרים ואחת.
שיתוף הפעולה אשר התרקם בין אירן לרוסיה מאז, נתן בידי המערב את התרוץ המתאים לטעון כי הצבת הטילים האמריקנים במדינות מזרח אירופה מכוונת כנגד אירן ולא כגד רוסיה. האמת, הטילים בפירוש מכוונים כנגד רוסיה, בנוסף לאירן, ובדין. הרוסים רואים כל זאת ודעתם מתבלעת עליהם. המערב, שנתפש על ידם כ"חנון" התורן העולמי, מתגלה כבריון שכונתי שאינו נופל מהם במאום.
גם הנסיונות האמריקנים לצרף מדינות הגוש הקומוניסטי משכבר לברית נאט"ו, כולם עניינם באיגוף המאגף. הרוסים מנסים לאגף את המערב דרך מדינות האיסלאם וערב, המערב מחזיר בהידוק טבעת החנק על רוסיה במגרש הביתי שלה על-ידי צירוף מדינות נוספות (עוד חמש נמצאות בעיצומו של התהליך) לברית נאט"ו.
אליה וקוץ (גדול) בה. נראה כי האסטרטגיה הרוסית באיגוף המערב דרך ברית עם העולם האיסלאמי-ערבי, עדיפה וגוברת על האסטרטגיה המערבית בצרוף מדינות מזרח אירופה לברית נאט"ו. הבדלי גישה ומנטליות בין הגוש האסלמי-ערבי לבין מדינות מזרח אירופה הם היוצרים את ההבדל המשמעותי בטיבן של שתי האסטרטגיות. רוסיה נסמכת על מדינות מודרכות דת קיצונית, אכזרית וחסרת עכבות אשר מופנית כנגד המערב ללא תלות בברית עם רוסיה. רוסיה אך גולשת על קצפי הגלים של הפנטזיה הפנאטית האיסלאמית ועושה בהם שימוש ציני לטובת עניינה. התרבות האיסלמו-ערבית הינה ברובה (עדיין) פרימיטיבית, אך זו בדיוק סוג התרבות המשוחררת מעכבות מנהליות אשר יכולה להוות משקל נגד למערב השבע, רדוף וכנוע החוקים והתקנות שהשית על עצמו.
המערב אינו אטום לכל זאת. הדוח השקרי-נכלולי של יועץ הנשיא בוש, בייקר האמריקני, מתחילת שנת 2007 אשר "פטר" את אירן מאשמת חתירה לייצור נשק גרעיני (והפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל כאשמה במשבר הגיאו-פוליטי והעולמי), כולו עניינו באיגוף הרוסים במגרשם הם על-ידי סילוק נושא הגרעין האירני מסדר היום ופתיחת הנתיב למשא-ומתן ואימוץ הקשרים בין ארה"ב לאירן אשר לכאורה ישיג שתי מטרות עקריות:
1. תקיעת טריז אמריקני-מערבי בלב העולם האיסלאמיסטי הקיצוני. 2. סילוק רוסיה מעמדת השפעה בעולם זה בכלל ומאירן בפרט.
קוצר ראותו של בייקר האמריקני נעוץ כולו באי הבנת המנטליות האיסלמו-ערבית ושנאתה המובנה לכל דבר המתפרש כעולה עליה. המערב הינו המראה הבלתי מחמיאה המוצבת תדיר בפני האיסלאם הנחשל כתזכורת עד כמה נחשל, ריקני ועלוב הוא. בעולם הנשען על פנטזיות ואמוציות כעולם הפרימיטיבי האיסלאמיסטי, זהי אינה קרקע פורייה ליחסים תקינים בין גושים ואמונות. מדיניות בייקר, למרות שהייתה פטריוטית ורצופת כוונות אמריקניות טובות (ואנטי-ישראליות ממש בסגנון פוטין הרוסי), נדונה מראש לכישלון. דווקא הנשיא בוש ויועציו האחרים הם שעמדו על הכשל המובנה בתוכנית בייקר, קיבלו לבסוף אך חלקים ממנה ואף זאת בלב ולב. עדות למהלכי ג'יימס בייקר בעניין זה ניתן למצוא במאמרי "ההיקש הנובע מההקשר" מדצמבר 2007 הנמצא בסיפרי 'פרקי דמוקרטיה ישראלית', בפרק "פוליטיקה".
לעומתם, הרוסים לא עצרו כאן באדום. האינטרס הרוסי נעוץ וכרוך ישירות וללא עוררין בעזרתם המסיבית להשגת כושר גרעיני עבור אירן, כאשר הם יהיו אלו אשר על ברזי הפיתוח וישלטו בו במינונים המתאימים למדיניותם העולמית. הרוסים בונים על אירן כמכשיר המהווה את נשקם כנגד המערב, האיחוד האירופי ודמוקרטיות המערב, בעוד הם יוצאים יבשים ומאושרים כל הדרך אל הבנקים המערביים. הרוסים מנצלים את כוחו הכלכלי של המערב על-מנת להעצים כוחם הכלכלי שלהם. בה בעת, הרוסים מנצלים את אירן ומדינות איסלמיסטיות נוספות כחוד החנית והאמצעי לסילוק הדרגתי של המערב מעמדות השפעה בעולם. משחק שני קצוות המקל כבר אמרנו?
עבור הרוסים זהו משחק מנצח. לגישתם, עד שהמערב יתעשת ויפתח בסכסוך בין-גושי המתבקש מההתנהלותם הנכלולית, הרי כי כבר השיגו את כל מטרותים דלעיל ויוכלו בהשקט ובבטחה להתכנס למצב הסכסוך הבין גושי כאשר סוסיהם כבר ברחו ממילא מהאורווה. ובאם לא יפרוץ הסכסוך הבין גושי - מה טוב; הרוסים ילכו ויתעצמו על חשבון המערב עוד ועוד. לדאבוננו, קשה לראות מי יעצרם בכך. במשחק השחמט הציני העולמי, ידם של הרוסים והאיסלאם העולמי על העליונה.
ההמשך אפשר ולא ינעם לאזניים ישראליות. רוסיה כבר מחקה את ישראל כמדינה ברת קיום. מבחינת רוסיה, ישראל הינה מעצור פוליטי-מדיני גלובלי המעכב את מילוי תוכניותיה לגבי מלחמתה במערב. החלשת או מחיקת ישראל תשרת יפה את מטרותיה, ממש כפי שישראל היוותה נטל כבד על ארה"ב לראייתו של ג'ימס בייקר האמריקני. לאמיתו של דבר, הם כולם צודקים. מבחינה גושית עולמית, ישראל היא מכשול להשגת מטרותיהם. מאידך, יש להם בעיה קטנה, קטנה כגודל ישראל והיא כי ישראל הינה עובדה קיימת ואינה עומדת להיעלם אי פעם בעתיד הנראה לעין, משהו בסגנון "סליחה שאנו קיימים... אך איננו מצטערים". האמריקנים, עקב טבעם הדמוקרטי, מכירים בכך. הרוסים, עקב טבעם הטוטליטרי, לא.
למרות הכחשות חוזרות ונשנות מצד פוטין ומדבדב, רוסיה אכן אימצה אל חיקה מחדש את מדיניותה האגרסיבית החד-צדדית של 'ברית המועצות' לשעבר משך שנות החמישים והשישים למאה הקודמת. פניה של רוסיה במובהק הם כלפי העולם הערבי וכפועל יוצא מכך, כנגד ישראל. רוסיה הפכה לאויבת לישראל אשר עדיין מעמידה פנים כאוהדת. עלינו להכיר בכך, כי בתוך זמן לא רב, יושלם התהליך וגם העמדת הפנים הרוסית לא תשרתה ולכן תעלם.
לדאבוננו, ישראל אינה ברת שליטה על התהליכים הנזכרים לעיל. ישראל לכן חייבת לשנות את התיחסותה לרוסיה ולהבין כי מהלכיה של זו אינם ולא יהיו, בעתיד הנראה לעין, מכוונים לאינטרסים ישראלים. נהפוך הוא. מאידך, על ישראל לקיים קשרים דיפלומטיים וכלכליים עם רוסיה. אם לא ייצא פוליטית דבר מכך, למצער תהיה זו גישה תועלתית - מודיעינית וכלכלית.
בראייה הבין-גושית וכמשקל נגד, על ישראל לאמץ קשריה הכלכליים עם הודו וסין ולחתור להפכם לקשרים פוליטים-דיפלומטים אמיצים ויציבים. ישראל חייבת לשמר קשריה עם האיחוד האירופי בדרג "כבדהו וחשדהו" (אנגליה) ואמיצים יותר (צרפת וגרמניה). כמובן שחייבת ישראל לשמר יחסיה עם ארה"ב ושאר הדמוקרטיות המערביות מעל לכל אלו. אין להוציא גם מהמשוואה את חיזוק יחסי-תועלת דו-צדדיים עם מספר ממדינות דרום אמריקה בנוסף לקנדה, אוסטרליה ומקסיקו.
ישראל חייבת לנצל את מיקומה הגיאו-פוליטי ולהציע יתרונות בין גושיים כחולייה המקשרת בין מזרח למערב. עד עתה אך מעט מדי נעשה בשטח זה. ניראה כי נדרשים אנו לאנשי אג'נדה וחזון על-מנת לקדמם.