"ביקורת נועדה לאמיצים"

מה מייחד את הכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" משבעה עשר הכרכים שהופיעו לפניו בסדרה ההיסטוריוגרפית "תולדות הסיפורת הישראלית", שעל השלמתה שקדת עד כה כשלושים שנה? חיבורים היסטוריוגראפיים, מה שנהוג לכנותם "תולדות הספרות", צמודים בדרך כלל להתפתחות הכרונולוגית של הספרות. מאחר שבסדרה שלי אני עוקב אחרי התפתחותה של הספרות העכשווית, ומפרש יצירות של סופרי תקופתי, סטיתי מעיקרון זה, שהוא נכון לחיבורים שעיסוקם בספרות העבר. כרכי ה"תולדות" שלי מסכמים מדי שנה או שנתיים את המגמות החדשות המסתמנות בסיפורת שלנו ומפרשים את היצירות החשובות יותר שמעידות על כך. לפיכך מגובש כל כרך בסדרה על-פי חתך שונה. החתך שעל פיו גיבשתי את הכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" הוא החתך המשמרתי, שאין מתאים ממנו לסיכום ההתפתחות של הסיפורת שלנו בשישים שנותיה הראשונות של המדינה, שהן גם שישים השנים הראשונות של התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. האם קיימת הצדקה לסמן משמרות בספרות? באיזו זכות מחליטים מבקרי ספרות לסמן חטיבות ואוגדות ממרומי מגדל הפיקוח שלהם? התביעה לסמן משמרות בספרות באה מצד הסופרים עצמם. סופרי שנות הארבעים והחמישים הגדירו את עצמם כמשמרת חדשה באנתולוגיה, שהם עצמם כינסו את יצירותיה ודאגו להופעתה בשנת 1958. יתר על כן: השם "דור בארץ" שבחרו לאנתולוגיה שלהם, הפך לשמה הרשמי של המשמרת במחקר ובביקורת של הספרות. שם זה דחה את השמות הזמניים, שניתנו להם כקבוצה ספרותית עד אז, כגון: "דור הפלמ"ח", "דור תש"ח" ו"דור מלחמת השחרור". גם סופרי שנות השישים דאגו לציין את העובדה, שהם משמרת ספרותית חדשה בספרות הישראלית בעזרת שם שהם עצמם בחרו בו - "דור המדינה". בעיניי זהו שם בלתי מוצלח, גם אם סופרי המשמרת הזו עדיין נאחזים בו. משתמע משם זה, כאילו שאר המשמרות לפניהם או אחריהם אינן משתייכות למפת הספרות העברית בשנות המדינה. אני מניח, שעקב כך, הציע גרשון שקד, שבעצמו צמח מתוך משמרת זו, לכנות אותה בשם "הגל החדש", ובכך לציין את העובדה, שכותבי משמרת זו חידשו בנושאים הקיומיים ובדרכי הכתיבה עליהם - כי הסתייגו מנושאי "המצב הישראלי" ומהכתיבה הריאליסטית של סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ". אני המשכתי בשיטתו של שקד וזיהיתי כ"גל" נוסף את סופרי שנות השבעים, המשמרת השלישית בספרות שלנו, וכיניתי אותה בשם "הגל המפוכח", כי בכתיבתם הגיבו סופרי שנות השבעים תגובת פיכחון על "רעידת האדמה" שטלטלה את החברה הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור. עדיין לא ברור איזו תועלת מפיקה התרבות משיבוץ סופרים במשמרות. החלוקה של הרצף הספרותי לעידנים, לתקופות, לדורות ולמשמרות - ואלה ארבעת מונחי המיפוי שאני מציע להשתמש בהם, היא הכרחית, כי בלעדיה אי אפשר לצייר את מפת הספרות ולשקף התפתחויות שמתרחשות בה. ההכרח לסמן משמרות אפילו מתחזק, כאשר הדיון הוא בספרות העכשווית, שללא מיפוי כזה, תצטייר רק כמצבור של ספרים, שקשה להתמצא בו. תפקידם של מבקרי הספרות הוא להצביע על התפתחות שמתרחשת בספרות הלאומית, להבליט סוגיות רוחניות המעסיקות את הכותבים וגם לסמן מגמות חדשות ביצירתם. הפעלת החתך המשמרתי מאפשרת כל זאת. עם זאת אין לשכוח שהחלוקה למשמרות היא זמנית. ייתכן שבעתיד יקומו מבקרים וחוקרי ספרות וישנו את מועדי התחילה והסיום של המשמרות, יעבירו סופרים ממשמרת אחת לאחרת ואולי גם יציעו שמות אחרים, מאלו שמקובל כיום לזהות בעזרתם את המשמרות. פיוס המשמרות הפואטי

מהם הקריטריונים לסימון משמרת ספרותית חדשה במפת הספרות?

בנוסף לביוגרפיה המשותפת של סופרי משמרת, מובחנת משמרת ספרותית חדשה מהמשמרות הוותיקות יותר על-ידי האירועים מחיי המדינה והעם שהשפיעו על הכתיבה שלה, על-ידי נושאי הכתיבה שבאמצעותם הגיבה המשמרת על אירועים אלה וגם על-ידי דרכי הכתיבה שהתאימה להבעת עמדתה הרוחנית כלפי אירועים אלה. נכון, תמיד יתקשה המיפוי של המשמרות עם סופרים חריגים, כאלה שהקדימו את זמנם וכאלה שהתאחרו לפרוח. לסופרים הניצבים עקב כך בין המשמרות ראוי להעניק תשומת לב מיוחדת, אך חריגותם של אלה איננה שוללת את ההצדקה העקרונית לסמן משמרות בהתפתחות הספרות העברית.

האם תוכל להדגים את היחסים המתקיימים בין המשמרות?

היחסים בין המשמרות יכולים להיות תקינים או משובשים בזמנים שונים ובדרגות עוצמה שונות. המתח השכיח ביותר נוצר בין משמרות, כאשר משמרת חדשה מתפרצת אל סיפון הספינה הספרותית בתרועות מלחמה ומאיימת על המשמרות הוותיקות שכבר התבססו שם. התפרצות כזאת אכן שיבשה את היחסים בין סופרי "הגל החדש" לסופרי "דור בארץ" במעבר משנות החמישים לתחילת שנות השישים במאה הקודמת. תחילה היה נדמה, שהפגיעה בהערכת סופרי "דור בארץ" היא בלתי הפיכה, כי בהתפרצות הזו נשללו מסופרי "דור בארץ" רוב חידושיהם הנועזים, אך כעבור שנים חזרו בהם סופרי "הגל החדש" (עמוס עוז, א.ב. יהושע, יהושע קנז וחבריהם) מרוב ההסתייגויות שהשמיעו כלפי הכתיבה של סופרי המשמרת הראשונה (משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ואחרים). צריך לזכור, כי ישנם חידושים רבים שהחדירו סופרי "דור בארץ" לספרות העברית בדורנו: הם הנהיגו את שפת החיים כשפת הכתיבה במקום "שפת הלימודים", שפת המקורות המליצית, שכתבו בה סופרי התחייה וסופרי העליות. הם החדירו לספרות את נושאי "המצב הישראלי", שהם נושאי הריבונות, במקום הנושאים ששיקפו את חיי הקהילה היהודית בגלות או את חיי החלוצים שהתאמצו להיאחז בארץ-ישראל. ביצירותיהם הם הבליטו את הגיבורים בני הארץ ואת נופי הארץ - במקום הגיבורים של סופרי העליות שנפשם הייתה שסועה בין המולדת ונופיה לנופי הארץ שבה נולדו. הם גם אלה שנועזו לתת ביטוי עז ליצרים ולרגשות הגשמיים - במקום היחס אל אלה כאל כוחות נחותים השולטים בגוי והתירו לחשוב מחשבות חילוניות-ארציות, במקום להיצמד לערכים שיש להם עומק תרבותי-היסטורי.

אז מה, אם כן, הייתה הטענה כנגדם של סופרי "הגל החדש"?

זו דרכה המקובלת של משמרת חדשה. וגם סופרי "הגל החדש" ציינו בדרך זו את הצטרפותם כמשמרת ספרותית חדשה לספרות הישראלית. אך אחרי שביססו את מעמדם בספרותנו, למדו להעריך את תרומתם הגדולה והמקיפה של הוותיקים מהם לספרות הישראלית. סופרי "הגל החדש" הבינו שבלעדי הוותיקים לא היו הם יכולים להתבלט בחידושים שלהם: העלאת הנושאים הקיומיים, הכתיבה בסגנונות ביותר אוונגרדיים - הסימבולי, האבסורדי, האלגורי, האירוני והסאטירי. יתר על כן, כאשר המתח בין המשמרות התפוגג בתחילת שנות השבעים, וסופרי "הגל החדש" החלו לעבור מכתיבת סיפורת בתבניות הכתיבה הקצרות, כמו הסיפור הקצר, הסיפור הקצר-ארוך והנובלה, לכתיבת עלילות בהיקף רומאן, התברר להם שאין הם יכולים לוותר על אבי הסגנונות, הסגנון הריאליסטי, שאותו שללו בעבר רק משום שסופרי המשמרת הראשונה בחרו בו לספר את סיפוריהם על מלחמת השחרור - הנושא שגיבש אותם כמשמרת. במועד הזה גם התבקש "הפיוס הפואטי" בין שתי המשמרות הראשונות, נוכח העובדה שכבר אז נשפו בעורפן ראשוני הכותבים של המשמרת השלישית, יעקב שבתאי ויצחק בן נר, שאליהם הצטרפו עד מהרה רבים וטובים מקרב סופרי "הגל המפוכח" - חיים באר, דויד גרוסמן, מאיר שלו ואחרים.

איך אתה מסביר, אם כן, את ההסתייגויות שמשמיעים מדי פעם סופרים כלפי המבקרים של יצירותיהם?

עיקרה של ההסתייגות נשמעת מפי סופרים שהביקורת חשפה את פגמיה ואת חולשותיה של יצירתם. טרם פגשתי סופר ששלל עקרונית את זכותה של הביקורת להתקיים אם המבקרים שיבחו את יצירתו. אבל בהווי של הספרות הישראלית, שבה כולם מכירים את כולם, כמות הכותרים החדשים שמופיעים מדי שבוע היא מופרזת והיקף מדורי הספרות העיתונות הזמינה לרוב הקוראים הוא מצומצם מדי, התפתחה הן אצל הסופרים והן אצל הקוראים אי-הבנה ביחס לתפקידים של הביקורת בחיי הספרות. סופרים רואים בה סוג של שירות, שהמבקר חייב להעניק להם, והחצופים ביניהם אפילו פונים ישירות אל המבקר ותובעים ממנו להתייחס אל הספר שכתבו. יש לעתים אי-נחת גם מתגובת הקוראים. רבים מהם מדלגים על קריאת הדיון שמכיל נימוקים והוכחות - והם אצים אל המשפט האחרון, השיפוטי. לכן, חשוב להסביר הן לסופרים והן לקוראים, שביקורת טובה אינה שירות פרסום לספרים וגם אין מטרתה להנפיק פסקי-טעם שיפוטיים. אלה אינן מטרות הביקורת. אלא מוצרי-לוואי של פעולותיה.

נוכח העובדות שתיארת על המצב של הביקורת, מהיכן אתה שואב כוח להתמיד בעיסוק הזה שנים כה רבות?

קודם שאני עונה לכם על שאלתכם, ברצוני להבהיר בקצרה את היקף ההשקעה שמשקיע הסופר-המבקר בעיסוקו. מאחר שהמבקר פועל בחזית הספרות והביקורת שלו היא הראשונה שבוחנת יצירה חדשה וקובעת את ערכה, ולפעמים גם את גורלה, מבצע המבקר מגוון גדול של פעולות, לפני שהוא מגבש את דעתו עליה: הוא מפרש את היצירה. הוא מגדיר לעצמו את הנושא שלה. הוא מזהה את הצופן שבו נכתבה היצירה ושבהדרכתו צריך לקרוא אותה. סיפור שנכתב בצופן סאטירי, אסור לקרוא אותו כסיפור הכתוב בצופן ריאליסטי, וטעות היא לקרוא סיפור הכתוב בצופן אלגורי, כאילו נכתב בצופן סימבולי. המבקר בוחן את היריעה הלשונית וחושף בה רובדי-משמעות סמויים. הוא בודק את המבנה של היצירה, מברר את הזיקה של היצירה למסורת הסוגות שאליה היא משתייכת, כי ההגדרה הסוגתית של היצירה היא תמיד מורכבת, שהרי היא יכולה להיות בה-בעת נובלה בהגדרה המורפולוגית-מבנית, סימבולית בהגדרה הסטייליסטית-סגנונית. וכן: מוגדרת כסיפור מסגרת בהגדרה הפורמטית-צורנית, סיפור אהבה בהגדרה תימאטית-נושאית - ומגלה זיקה לסוגת הסיפור האקזיסטנציאליסטי-קיומי בהגדרה האידיאית-עיונית. כמו-כן בוחן המבקר את תעוזתה ואת חדשנותה של היצירה בהשוואה לכל מה שנכתב לפניה בסוגות השונות, שאליהן היא משתייכת. לבסוף מקנח המבקר את טיפולו ביצירה בבדיקתה כחלק ממכלול כתביו הקודמים של הסופר. כדי לעמוד במשימה מורכבת זו, מבקר הספרות אינו יכול להסתפק ככל קורא בקריאה אחת של היצירה, אלא עליו להכפיל ואף לשלש אותה. לסופרים הנוטים בהבל-פה לבטל את הביקורת, ואת הצורך בה, אני מציע שימצאו להם קוראים סבלניים יותר ויסודיים יותר מן המבקרים, קוראים שיתמודדו כך עם כתביהם ויעריכו באחריות כזאת את יצירתם.

האם ניסיונך האישי לימד אותך, שסופרים יודעים להעריך את הביקורת?

במשך שנים אספתי הערות שהטיחו מבוקרים שונים, ובכללם סופרים מהשורה הראשונה בספרות הדור, במבקרים של ספריהם, והתברר לי שרובן היו ירודות ברמתן. הערות אלה מלמדות שלרוב הסופרים קשה לספוג ביקורת. אף על-פי כן, סופר-מבקר שהקפיד על כתיבה עניינית ואחראית אינו מרים ידיים נוכח הסתייגויות כאלה של מבוקרים או של מעריציהם. הרמה הירודה של ההערות מסבירה מדוע לא מתפתחים בעקבותיהן כיום פולמוסים בעלי- ערך בין הסופרים. ולכן הפולמוס החשוב האחרון שהתנהל בספרות העברית היה הפולמוס בין אחד-העם לבין מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי וחבורת "צעירים" סביב הפרסום של "תעודת השילוח" בסוף המאה התשע-עשרה. זה לא היה פולמוס אישי, אלא ויכוח עקרוני בין שני ענקי-רוח, בין ברדיצ'בסקי שצידד בפתיחות מלאה של התרבות העברית להשפעתה על התרבות הכללית, לבין אחד-העם, שדרש מידה מובחנת של סגירות שלה בפני השפעת התרבות הכללית. שניהם אחזו בעמדתם המנוגדת לא ממניעים אישיים, כי אם ממניעים לאומיים. בוויכוח הזה, מתברר כיום, ניצחה עמדתו של ברדיצ'בסקי, אף שעמדתו של אחד-העם הייתה היותר צודקת.

מדוע נדמה לא פעם, שהביקורת משפיעה כיום פחות על חיי הספרות שלנו מכפי שהשפיעה בעבר?

אכן קיימת תחושה כזאת, והיא גם מבוססת. סיבות רבות מסבירות את ההתמעטות השפעתה כיום. הסיבה הראשית קשורה בשינוי מעמדו של המוסף לספרות ברוב העיתונות היומית, שהיא בימת הספרות הזמינה לרוב הקוראים. המוסף לספרות איבד ממעמדו המרכזי בעבר בעיתון. גם היקפו צומצם וגם תוכנו הוגבל למתן מידע עיתונאי על המתרחש בספרות. ההיקף השכיח שמאפשרים לכותבים במוסף מספיק לסוקרי ספרים, אך לא למבקרי ספרות. בהיקף המוגבל הזה מסוגל הסוקר לתת מושג-מה על התוכן של היצירה ולצרף לו משפטי שיפוט אחדים ביחס לטיבה. כתיבה כזו מיועדת, כמובן, לכאלה שטרם קראו את היצירה. אבל זאת, אינה ביקורת של סופר-מבקר, אלא רשימה של עיתונאי על ספר. סקירה כזאת מדלגת בהכרח על ההתמודדות הפרשנית עם היצירה. מבחינתה אין צורך בכל הפעולות הנדרשות ממבקר ספרות, בטרם שהוא מסכם דעתו על היצירה. משום-מה מגדירים סקירה זאת כביקורת, אבל זו בעצם כתיבה עיתונאית על ספרים חדשים, המצטרפת למדורים אחרים של המוסף: רשימת רבי-המכר השבועית ומבזקי המידע על אירועים ספרותיים. למוסף ספרות הנראה כך אין צורך במבקר ספרות, שהוא סופר הכותב כתיבה ספרותית-מסאית ושוקד בכתיבתו העיונית על עיצוב התרבות בדורו. דבר נוסף אלו החוגים לספרות באקדמיה יש חלק משמעותי בערעור מעמדה של הביקורת הספרותית בתרבות כיום. בחוגים אלה מכשירים את מורי הספרות בבתי הספר, האמורים לקרב דורות של תלמידים לעולם הספרות. עליהם מוטל לפתח אצל התלמידים את היכולות להתפעם מההרגשות ומהמחשבות שהסופרים ביטאו ביצירותיהם. אף-על-פי-כן השמיטו החוגים לספרות מתוכניות הלימודים שלהם את הקורסים לתולדות הביקורת העברית ואת הקורסים על סוגת המסה הספרותית. לכן, בוגר החוג לספרות שפונה להוראה אינו מכיר את כותבי המסות המצוינים שפעלו בספרות העברית החדשה כמו אחד-העם ויחזקאל קויפמן, וגם אינו בקיא בכתביהם של מבקרי-הספרות המוכשרים שפעלו בספרות העברית מרמתם של פרישמן, קריב, קורצוויל וסדן. הכניעה הזו של החוגים לספרות באקדמיה להגדרה המצמצמת את הספרות ניכרת גם בתוכניות הלימודים שהוצעה להוראת הספרות בתיכון. גם כאן חל שינוי לרעה. התוכנית כוללת כיום רק סיפורת, שירה ודרמה, אבל הושמט לחלוטין ממנה הפרק של העיון, פרק שכלל בעבר מסות ובכללן גם מסות של ביקורת ספרותית. בוגרי תיכון אינם מתרגלים לצרוך טקסט עיוני והם מניחים בטעות שבספרות קיימים רק שלוש הסוגות שהם הכירו ושעליהן הם נבחנו במבחן הבגרות. וכאשר אין לומדים את סוגת המסה ואין מתאמנים בקריאת מסות ביקורת, אין להשתומם שכמעט ולא מתפרסמים ספרי-ביקורת, שמתמעטים קוראיה של הביקורת ושלא קמים ממשיכים לכותבי הביקורת המקצועיים הספורים שעודם פועלים בספרות שלנו.

מה, לדעתך, מייחד אותך כמבקר ספרות?

איש לא יאשים אותי ביהירות אם אדגיש ייחוד, שמקובל להגדיר אותו במקומותינו כמגבלה אצל מבקר ספרות. במשך שנים סירבתי לכתוב ביקורת על ספרים מתורגמים. לספריהם של סופרי ארצות אחרות מזומנים מבקרי ספרות רבים משלהם, והללו לא רק שולטים בשפת המקור, אלא גם מתמצאים בדקויות שרק המצוי בתרבות שלהם בקיא בהן. לסופר העברי לא יהיו מבקרים אחרים, ואני חש שזה ייעודי ללוות את יצירותינו, לטפח את הספרות הלאומית שלנו. לנימוק הזה אני חייב לצרף גם נימוק ספרותי. אינני מאמין שניתן לכתוב ביקורת בדוקה על טקסט מתורגם משפה אחרת. אם התרגום הוא מילולי, הוא מניב טקסט בלתי-מהימן, ואם אינו קנאי לדיוק מילולי, הוא ודאי פירוש חופשי של המתרגם למקור. בלי המדיום הלשוני, שנשמר רק בשפת המקור של היצירה, נותר למעשה למבקר לדון ביצירה המתורגמת רק באירועי סיפור-המעשה ובמשמעות הרעיונית שלהם. ואגב, גם בהבנת שני מרכיבים אלה עלול המבקר לשגות, שהרי אינו בקיא ממש באקלים של התרבות, שבה נוצרה היצירה וגם אינו בן-בית בדיאלוג שהיא מנהלת עם מקום הולדתה - הקהילה הלאומית שלה. לטעמי, סופרים ישראלים, שיצירותיהם תורגמו לשפות זרות, שוגים ומשלים את עצמם בחושבם שהמבקרים בארצות השונות מבינים ומעריכים אותם נכון יותר מן המבקרים בארצנו. אף אחד לא יחשוף את הצופן הפוליטי, שבו כתב עמוס עוז שישה מהרומאנים שלו, החל מ"מנוחה נכונה" ועד ל"פנתר במרתף". המתרגמים של עמוס עוז, וכך קוראיו בשפות זרות, אינם מתמצאים בשיח הפוליטי שעוז מנהל בספריו עם הממשות של מדינת ישראל מאז מלחמת ששת-הימים ועד היום. גם ברומאנים של אפלפלד תצטייר למבקר ממרחקים הבדידות של הגיבור כבדידות קיומית, אבל לעולם לא יצליח לזהות את הבדידות הזו כבדידותו של היהודי, שהשואה חשפה את חומרת משבר הזהות שהרחיקו מאמונת אבותיו. והשיא של משבר הזהות העצמית - משתמע ממדף הספרים של אפלפלד - אכן התהווה בחיי היהודי במאה העשרים, שבמחציתה הראשונה לכדה אותו באשליית ההתבוללות, באמצעיתה כלאה אותו במחנות הכפייה וההשמדה, ובמחציתה האחרונה, בשנות המדינה, כבלה אותו לאשליית הנורמליות.

אבל יוסף, אתה לא נסחף? אתה מצייר את המבקר כלוחם בחזית ההצלה של התרבות, זה לא כבד מדי? ומדוע לא יתקיים שיח ספרותי שונה בין הכותב למבקר הספרות, שיח רגוע וידידותי? זו הסיבה שאני מעריך מבקר ספרות, שלא נרתע מאלה המגנים את כתיבתו כ"ביקורת אידיאית", "ביקורת היסטורית חברתית", "ביקורת אקטואלית-פוליטית" וכדומה. ובאשר לשיח הספרותי חשוב להדגיש: לאו דווקא הררים של טרמינולוגיה של הביקורת שהיא רק אסתטית מסבירים את יופיו של הטקסט ואת חשיבותו של הטקסט הספרותי. צריך להבין, כי כמעט בכל טקסט אפשר ליישם את רוב המונחים המתרוצצים ב"שיח האסתטי" על הספרות, שהוא אומנם מבטיח שיח רגוע וידידותי בחיי הספרות, אך מה התועלת בו? הביקורת הראויה היא זו החותרת לנקודה, שבה מתלכדות כל התופעות של הטקסט במוקד אחד - במשמעות של הטקסט, בבשורה שלו, בחזון שלו. הסופרים עצמם מוכיחים זאת, כאשר הם מתבטאים בכתב או בעל פה על יצירותיהם של אחרים. כמעט תמיד מתברר, שגם הם מהללים או מגנים תכנים, רעיונות וערכים - ושומו שמים: כמעט תמיד תוך הבלטה של הזיקה של אותה יצירה לאקטואליה, לתועלת שהחברה תפיק מהיצירה להמשך שגשוגה ולהטבת מצבה.

ומה לדעתך מקומו של הסופר, למה אתה מצפה ממנו?

בעיניי, כל סופר עברי חייב למצוא את דרכו האישית למלא את אחריותו כלפי הציונות, בסוגה החביבה עליו ובהיקף הרצוי לו. כל סופר שפועל אחרת, בין מייחס לה כישלונות ובין מנבא לה תבוסה, מבצע סטייה מסוכנת מנאמנותה של הספרות העברית לציונות בעבר הלא רחוק, בתקופת התחייה ובתקופת העליות. אני מצר על כך, שנאמנות כזו לציונות ולחזון שלה נחלשה בהדרגה בספרות הישראלית. התוצאות ניכרות בשתי מגמות המתחזקות בה לאחרונה. אם היא נוגעת בנושאים האקטואליים הרציניים, כמו, למשל, "הסכסוך" ושאר נושאי "המצב הישראלי" - היא תבוסתנית לחלוטין, דפיטיסטית. ואם היא מתחמקת מהתמודדות עם הנושאים האקטואליים הרציניים האלה, היא אסקפיסטית-הדוניסטית. אתה מוצא בה פנייה לנהנתנות, השתמטות מן החובה להתמודד ספרותית- רעיונית עם הקשיים שטרם הוסרו מדרכו של עם ישראל להשלים את גאולתו מהגלות.

לסיום, שאלה עם מבט לעתיד - מה הציפיות שלך כמבקר-ספרות בקיא ומנוסה, מן הספרות הישראלית, ומה הפרוגנוזה שלך על הכיוון שתפנה אליו בעתיד?

אענה לכם כפי שכתבתי על עטיפת ספרי "ספרות וריבונות" משנת 2006: "לדעת המחבר לא ניצלה ספרות הדור את יתרונות הריבונות להגשמת שלושת האתגרים היותר חשובים שהוצבו בפניה: צמצום הניכור התרבותי של הציבור החילוני כלפי היהדות. העמקת הנאמנות והמחויבות לחזון הציוני. הגברת התמיכה במאבק של המדינה לשרוד כמדינת העם היהודי".

האם מוצדקת ההתמקדות של הביקורת בסופרי "הגל החדש"?

לסופרי "הגל החדש" היה יתרון מרגע פריצתה לספרות. בניגוד למשמרת הראשונה, שלא הקימה מספיק מבקרי ספרות מתוכה, וגם לא השתלטה במועד על מוקדי הכוח בחוגי הספרות באוניברסיטאות, נהנו סופרי "הגל החדש" מגיבוי כפול זה בנדיבות. מבקרי הספרות שצמחו מהמשמרת הזאת, ומדובר בעיקר בדן מירון, גרשון שקד, אליעזר שבייד וגבריאל מוקד, שקדו לבסס את מעמדם של סופרי המשמרת שלהם הן בעיתונות הספרותית והן באקדמיה. אבל מעבר לכך, הצדיקו סופרי משמרת זו בכישרונם הרב את תשומת הלב שזכו לה, ולכן גם אחרי שנים, מצליחות יצירותיהם מהעשורים הקודמים להמשיך ולעורר עניין. אפילו כעת, כאשר מתחילות להתגלות סימני חולשה בכתיבה של אחדים מהם, מקדמת ציפייה נרגשת הופעה של כל ספר חדש של אחד מהם.

מדוע לא הבליטה הביקורת עד כה את ההיחלשות הזו בכתיבתם?

אם הביקורת אינה בוחנת את ההיחלשות בכתיבה של אחדים מהם כעת, צריך לייחס זאת לרפיון של הביקורת הצעירה. אפשר לומר, שמורא הסופרים המצליחים והמפורסמים של משמרת זו מונע מן הביקורת שיפוט חופשי ואובייקטיבי יותר של ספריהם וגם של סופרים "מצליחים" ו"מפורסמים" מהמשמרות האחרות. דעתי ברורה: אסור לביקורת לפעול תחת מורא זכויותיהם של סופרים מן העבר או תחת הצלחתם השיווקית של ספרי סופרים צעירים אחדים בהווה. יתר על כן: כבעבר כך גם בהווה, מבקר ספרות שמטה את שיפוטו, כדי להתאימו למצבו של הסופר ברשימת רבי- המכר או לדעה הרווחת על כתיבתו כדי להיות חביבם של סופרים, מייתר את עצמו בעיסוק הזה. לפיכך, אינני מעריך מבקר ספרות המסתתר מאחורי פסידונים - שם מושאל. כאשר מבקר מעלים את זהותו או מתחיל לגמגם בשלב שבו הוא צריך להבהיר את דעתו על היצירה וענייניה השונים, הוא פשוט מועל בתפקידו. ביקורת ספרות מחייבת יושר אינטלקטואלי, כי הסוגה הספרותית הזו נועדה לאמיצים.

נוסף לאומץ, המבקר אמור לשלוט גם במיומנויות שונות. התוכל לתת לנו להציץ למסתרי מעבדת הכתיבה של מבקר ספרות?

מבקר ספרות שלא שמע לפחות מספר פעמים במשך שנות פעילותו מפי קוראים, שמאמרו היה מעניין יותר מהיצירה שאליה התייחס במאמרו, מוטב שיחפש לו עיסוק אחר. כתיבת ביקורת היא כתיבה ספרותית מובהקת באחת הסוגות של הכתיבה העיונית, הסוגה המסאית, והעוסק בה חייב להצטיין ככותב ולהצליח לנסח את דבריו באופן חד, נוקב, משכנע ומרתק. יש אכן הכרח בידע וביכולת ניתוח. מבקר ספרותי טוב חייב להקפיד להביא הוכחות מתוך היצירה לביסוס אבחנותיו ומסקנתו השיפוטית. אם מסת ביקורת לא חושפת רבדים סמויים ביצירה המבוקרת וגם לא מספקת הסברים לתופעות השונות שבה, אין לה ערך ואין בה צורך לקורא.

ומהי בעיניך מסת ביקורת טובה?

הקריאה במסת ביקורת צריכה להוסיף לקוראים עונג אינטלקטואלי, משהו שיהיה בו ערך מוסף על העונג שמיצו בכוחות עצמם מקריאת הספר. מסת ביקורת טובה צריכה לגרות את הקורא לקרוא פעם נוספת את הספר, אך הפעם כדי למצוא ראיות שיש בהן לאשר או להכחיש את הפירוש והשיפוט של המבקר. מאחר שהספרות נכתבת בצופנים שונים, החל בריאליסטי וכלה בסימבולי ובאלגורי, חייבת ההשכלה של המבקר להיות מספיק רחבה כדי לזהות צופנים אלה. על המבקר להתמצא במידה סבירה במצוי בגנזי הספרות, הן עברית והן הכללית, ובתחומי דעת שונים שנדונים ביצירות, מדעי הטבע, רפואה, משפט, היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וכדומה. כל התחומים האלה צריכים להיות נגישים לו בעת הצורך. לעתים מוצפן באחד מהם הפענוח לתעלומות העלילה של סיפור או המפתח לזיהוי הרגש או המחשבה הכלואים בשיר. הכותבים ספוגים במידע מגוון מתחומי הדעת הרבים ומהאקטואליה, ומבקר אמור להיות מסוגל לזהות את מקורם כדי "לפצח" יצירה באופן נכון. ביקורת על ספר חדש מחייבת את המבקר כמעט תמיד ללמוד תחום דעת חדש, או לשקוד על בירור פרטים בנושאים שאיננו בקיא בהם.