"חגיגת הדמוקרטיה" שנגלתה לעיני כל אתמול בבחירות הפנימיות והמקדימות של מפלגת קדימה הוכיחה שהתקשורת הישראלית צעדה עוד יותר אל תהומות השקר, הספקולציות והבלתי מוסרי. אין זו חדשה מרעישה כי מזה שנים התקשורת סטתה מן העקרונות הבסיסיים החייבים להנחות אותה בפעילותה, אך בכל זאת נדמה שאתמול נפרצו כל הסכרים.
במשך תקופה ארוכה, ארוכה מדי, חוטאה התקשורת בהתערבותה הגסה ביותר בתוך הפוליטיקה, לא כמבקרת ונושכת, אלא כפרטנר נאמן. עיתונאים רבים לא הפרידו בין נטיות לבם הפוליטיות לבין מקצועיותם, עד כדי שמכרו את נשמתם בעבור נזיד חברות או טובות הנאה אחרות . אך לכל אלה, יאמר הקורא, היינו עדים מזמן. הטענה נכונה, אך הדבר המעורר דאגה רבה הוא שמקצועיותם של עיתונאים הפכה לבדיחה מקאברית.
העיתונות הכתובה מזמן הפכה להיות האלבום היומי של המדינה. תמונות, כותרות ענק, רדידות ושורות מעטות. כלי התקשורת האלקטרוניים בנו לעמתם "עגל זהב" בדמות הרייטינג, לכן הכול נקבע לפיו ולא לפי החשיבות, המהות, המיליטנטיות החברתית, הכלכלית והמדינית.
השיטה של כלי התקשורת האלקטרוניים פשוטה עד מאוד: "אולפן פתוח". עיתונאים וחבריהם הסוקרים או הפרשנים מתייצבים מול המסך ומתחילים בבולמוס הדברת הבלתי פוסקת מבלי לומר שום דבר. הכול הערכות, ספקולציות מצוצות מן האצבע, דיס אינפורמציה מבית היוצרים של חבריהם הפוליטיקאים, יועצי תקשורת ומיני "מומחים" לעתיד הקרוב או הרחוק. כול מי שצפה אתמול במשדרים האין סופיים של ערוצי הטלוויזיה השונים ודאי שם לב שבמשך שעות רבות לאף אחד מן הנוכחים לא היה מה לומר זולת גיבובי מילים בלתי אינטליגנטיים בעליל. לא הייתה ולו ההערכה אחת שהתגשמה זולת הניצחון של לבני, וגם זאת בעירבון מוגבל. ולמען האמת רבים מאוד מבין העיתונאים החליטו להמליך אותה ולמשוח אותה לראש המפלגה או ראשות הממשלה. עיתונאים רבים שהשתעממו עד מוות במרכזי השידור החלו לראיין את חבריהם, את קרובי המשפחה של פעילי המפלגה ובלבד שהשידור יימשך.
יחסי הגומלין בין התקשורת לבין חברות סוקרים הם יחסים קרובים למדי. אתמול היה זה יומם של הסוקרים. בדומה לחבריהם העיתונאים, גם הסוקרים נתגלו במלוא מערומיהם וחוסר מקצועיותם. אך מה זה חשוב אם מדייקים או לאו. העיקר להרוויח כסף טוב. הערכותיהם נתגלו כחסרות כל דיוק למרות האצטלה של מומחיות המגובה בתעודות או תארים אקדמיים. ללא כל בושה וללא רתיעה מדעת הקהל, כלי התקשורת פמפמו את תוצאות המדגם והררי פרשנויות נבנו על סמך אותן הערכות. ולבסוף, נתגלה הכול לא כהערכה אלא כרמייה אחת גדולה.
בגלל השיעמום המגישים הקבועים והכתבים הפרושים בשטח השתעממו עד כלות הנשימה. לא היה שום דבר מה לומר ובלחץ העורכים ואלה אשר רצו למכור פרסומות, כי הרי זהו העיקר, העיתונאים מחזרו פעם אחר פעם את מה שהם כבר אמרו עשרות פעמים קודם לכן. המצלמה המרחפת בתוך המטות לא פסקה מלהסתובב וכל הזמן אותן דמויות ההולכים אנה ואנה ללא כל מטרה.
כתבים כמובן הוצבו ליד ביתה של השרה לבני שמא תצא ותשמיע את קולה. היא אכזבה, לכן הכתבים המשועממים החלו לדווח את מה שכל אדם שצפה יכול היה לראות: פעיל זה או אחר נכנס או יוצא, שוטר או איש שב"כ עצבני והמכונית המשוריינת הענקית שהועמדה לרשות השרה הנכבדה. יאמרו הקוראים אם אלה אינן ממש חדשות חיוניות לציבור.
כאשר השעמום והטמטום מצטלבים יחד בתוך אותו אדם, רצוי מאוד להיזהר ממנו. אחד העיתונאים מן הסוג הזה התעלה על עצמו. מרוב שלא היה לו מה לומר, החל לדבר, כאמור , על מכוניתה החדשה של השרה, על כך שהיא משוריינת. ואם לא מספיק, הכתב נידב אינפורמציה חשובה בנושא הבחירות: מספר אנשי השב"כ שאמורים לשמור על השרה הוגדל מיידית. זאת ועוד; לא זו בלבד שעתה השב"כניקים עברו לשמירה אישית לוחצת, אלא שבינתיים ראש הממשלה הוא האישיות המאובטחת ביותר.
המזל הגדול היה שאיש בודד הופיע במטה השר שטרית והעורך של המשדר החליט לעבור אליו מייד, אחרת הכתב שליד ביתה של השרה לבני היה לבטח מספק לצופים גם את מבנה ביתה של השרה, מה גובה הגדר, מאיפה ניתן להיכנס בקלות ולאן ניתן להגיע אם נכנסים לגינתה מצד שמאל. בקיצור, תוכנית פעולה בנויה לתלפיות שאפילו צה"ל הגדול לא היה מסוגל לחשוב עליה.
ומה אומרים על כל אלה? חגיגה לדמוקרטיה. האם זו גם חגיגה לתקשורת הישראלית?