כולם מסכימים כי הדור של המנהיגים הולך ופוחת. איך קרה שאדם לא ראוי בעליל התמנה לשר ביטחון? ואיך קרה שלא הוחלף מיד לאחר כישלונו הטוטלי? איך קרה שראש ממשלה שהוביל אותנו למלחמה מבלי שידע כיצד מנהלים מדינה ומלחמה המשיך להחזיק בהגה השלטון? איך קרה ש"כוכב נולד" עומד להיות ראש ממשלה של מדינה שהיא אולי הקשה בעולם לניהול לנוכח האתגרים העומדים לפנינו?
האם באמת הדור הולך ופוחת? המנהיגים של פעם היו גאונים ואין כאלה יותר? ודאי שלא. להפך, יש היום אנשים שהכשרתם וניסיונם עולה כל מה שהיה למנהיגים של פעם אלא שאלה לא מגיעים לשלטון. בד"כ אינם נכנסים כלל לפוליטיקה. ובמידה והם נכנסים, כמו פרופ' ברוורמן ממפלגת העבודה, הרי הם נדחקים לשוליים ומחזקים את הרגשת אחרים, טובים, שאין להם מה לחפש בפוליטיקה.
מהי אותה נקודת שבר שניתן לזהות שבעקבותיה החלה ההידרדרות של המנהיגות הפוליטית, הידרדרות שהופיעה בכל המפלגות הגדולות? אין ספק שנקודת השבר היא "הדמוקרטיזציה" לכאורה של בחירת המנהיגים, כאשר כל השיטות שנוסו, מהשביעיות ועד הפריימריז נכשלו. שיטת הפריימיריז אינה באמת דמוקרטית, היא מושחתת ומשחיתה ומרוקנת את המפלגות מכל תוכן רעיוני ודרך.
הפריימיריז במפלגת קדימה הוכיחו שוב כי אין פריימיריז נקיים וכי מטבע הדברים קדימה נהגה כמו כל מפלגה אחרת כאשר פקדה בוחרים שכל קשר ביניהם והמפלגה הוא מקרי בהחלט, וכי המנגנון יכול לפעול בצורה חד-צדדית לטובת אחד המועמדים וכך גם התקשורת ובמסגרת זו ניתן גם לפרסם סקרים שקריים אם מתוך זדון או מתוך שרלטנות מהולה ברצון רע.
שלוש קבוצות הפריימיריז האחרונים חידדו ביתר שאת את ההשפעה העצומה שיש לבודדים על השלטון עוד בשלב ההתהוות שלו, כלומר בשלב בו בוחרים את הנהגה בתוך המפלגות. המעניין הוא שדווקא שיטה שאמורה להבטיח השפעה של ציבור גדול על הנבחרים נותנת בידי מעטים, מחוץ למפלגה עצמה וכאלה שאינם עומדים לבחירה כלל, את הכוח האמיתי.
הבודדים מתחלקים לשלוש קבוצות: בעלי הון, אנשי תקשורת ויועצים אסטרטגיים לתהליך הבחירות. שני המועמדים העיקריים בהתמודדות נהנו מתרומות גדולות של בעלי הון. אחד המתמודדים זכה לתמיכה גורפת של התקשורת, שפרט לכאורה לערוץ הממלכתי, שייכת להון בישראל. אם נזכור שהערוץ הממלכתי תלוי בפרסומות הרי שכל הפריימיריז הוכפפו לאינטרס של בעלי ההון בין אם לצורך עשיית כסך ובין אם לצורך קידום העמדה הפוליטית של מתי מעט.
כאשר ההון לא מכתיב את עמדת התקשורת הרי היא מייצגת דעתם של אנשי תקשורת בודדים, ממונים מטעם עצמם שלא עומדים לעולם לבחירות. אחרון חביבים הם היועצים האסטרטגים, הפינקלשטינים למינהם. רק בבחירות ריקות מתוכן ניתן לתמרן את הציבור בטריקים נבובים הבאים מהיועצים האלה. טוב להביט רחוק כי אז הראייה יותר אובייקטיבית. מה מביא אתו מועמד הדמוקרטיים לבחירות בארה"ב מלבד סיסמה ריקה מתוכן של "שינוי"? ואילו כאן, מה הדבר המהותי שנאמר במהלך הבחירות האחרונות במפלגת קדימה, בין אם לגבי החזון ובין אם לגבי הכישורים של המועמד, בעיקר של מי שנבחר לבסוף?
העצמאות של הנבחרים לתפקיד יושבי הראש של המפלגה היא המביאה לכך שהם תקועים שם כמו מסמר ללא ראש ולא ניתנים לעקירה אלא אם הם מואילים בטובם להסכים להקדים מהלך פריימיריז כאשר מתחשק להם. אילו היו שליחי המפלגה היא הייתה ממנה אותם והיא הייתה מפטרת אותם ברגע שכשלו. העצמאות של הנבחרים איננה רק של יו"ר המפלגה אלא גם של חברי הכנסת. מכיוון שהם עתה שליחים של עצמם ולא ממש של מפלגה, שהרי נבחרו, הם מעתה חושבים עצמם "נבחרים" או כפי שאמר פעם חבר כנסת "מורמים מעם". כל ממזר מלך ואין דרך רעיונית המחייבת את חבר הכנסת, למרות שהציבור הצביע לכאורה עבור מפלגה ועבור דרך רעיונית ולא עבורו ישירות.
הלוביסטים גרוע מזה, מכיוון שכל חבר כנסת עצמאי הרי הוא חשוף ללוביסטים המייצגים בד"כ אינטרסים של בעלי הון גדולים. האם לא הייתה תופעת לוביסטים קודם לכן? הייתה, אבל במתכונת שונה לגמרי. כאשר הסתדרות העובדים לחצה על הממשלה דרך מפא"י כמפלגה הרי ייצגה את רוב הציבור בארץ. כאשר ארגון התעשיינים לחץ על הממשלה דרך מפלגת הציונים הכליים, הוא ייצג את כל התעשיה הפרטית ובמידה רבה גם את הציבורית ולא את התעשיין הבודד.
כשלון השיטה של "בחירות דמוקרטיות" בולט על-רקע נתוני העבר של שלטון מפא"י ושותפותיה שהביאה להקמת המדינה ועל-רקע הישגי המפלגות הקטנות שלא הנהיגו שיטה זו גם בימים אלה. הגיע הזמן שמפלגות הגדולות יכריזו כי "המלך עירום" וכי יש לעבור/לחזור לשיטה שיש לה את המאפיינים הבאים:
א. ראש ממשלה, השרים וחברי הכנסת הם שליחי המפלגה, היא הממנה אותם והיא המורידה אותם, אם צריך בהינף יד.
ב. מפלגה היא ארגון למתן שירותי ניהול למדינה ולהם שני מרכיבים: דרך וכושר ביצוע.
ג. ככזו המפלגה תנוהל ע"י דירקטוריון שאחראי על הדרך ואנשי ביצוע שיהיו נציגיה בממשלה והכנסת. תפקידי הדירקטוריון כמו זה בחברה מסחרית, לקבוע את הדרך ולעקוב אחר ביצועה וכן למנות אנשים לתפקידי הביצוע העיקריים.
ד. הדירקטוריון יקבע בהסכמה על-ידי בכירי המפלגה ולא בדרך לכאורה דמוקרטית. הדמוקרטיה תתבטא בבחירות החופשיות לכנסת של המפלגות כפי שהן מציגות עצמן.
ה. יקבעו בחוק קריטריונים מינימום למועמדים לתפקידים השונים. הקריטריון היחיד שהינו סביר הוא קריטריון גיל, וזאת מתוך הטענה כי ניסיון חיים הוא תנאי הכרחי (אם כי לצערנו לא מספיק) לתפקידים ברמות הכנסת והממשלה. הגבלות הגיל המוצעות הן: חברות בדירקטוריון של מפלגה: 55 שנה, לראשות ממשלה: 50 שנה, לתפקיד שר: 45 שנה וכח"כ: 40 שנה.