בשנים קודמות עמדנו על העובדה שבפרשה זו מוצפנת כל ההיסטוריה של עם ישראל בכלל, וגם של כל פרט מאיתנו, שעל כן חשוב מאוד ללמוד את הפרשה היטב ואף לדעת אותה על פה. ומכיוון שכל ההיסטוריה רמוזה בפרשה – ננסה להתבונן בשורש ההיסטורי שלנו, בהתחלה של עם ישראל. שהרי, כפי שכבר כתבנו בעבר, אנחנו מצויים על סף סיום ההיסטוריה. ומכיוון ש"נעוץ סופן בתחילתן" כלשון ספר יצירה, אולי נוכל להבין למה מצפים מאיתנו כעת, בימי הדימדומים של חושך הגלות ועל סף הגאולה האמיתית והשלמה. כמו כל פרשה בתורה – גם פרשתנו נחלקת לשבעה עולים, כנגד שבע המידות בנפש. אנחנו נתבונן בפסוקים של העולה השני, מידת הגבורה: [ז] זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. [ח] בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [ט] כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. עד כאן זהו תיאור היסטורי שכבר דיברנו עליו. מה שלא שאלנו בעבר, זה מה הניע את מהלך הבחירה בעם ישראל? בעזרת ה' ננסה להשיב על כך היום. הנה הפסוק הבא: [י] יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. המילים הראשונות בפסוק מזכירות לנו את מה שאומר הנביא ירמיהו (פרק ב') [א] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. [ב] הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ההליכה אחרי ה' במדבר, זה משהו שה' זוכר לנו תמיד לטובה, והוא מתייחס להליכה ההיא כאל חסד שאנחנו עשינו עמו. בלשון פרשת השבוע שלנו, יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. מה שמאפיין את המדבר בגשמיות, העדר חיים פעילים וגלויים, זה השתקפות של היותו מדבר ברוחניות. אנחנו היינו במצב של שממה רוחנית, מִדְבָּר, שממה רוחנית מוחלטת, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן ר"ל. לכאורה, מצב אבוד, אבל למעשה התעוררנו ללכת אחרי ה' בלי שום חשבונות. זה אכן צעד מפתיע לטובה עד כדי כך שתמיד הוא עומד לזכותנו. אפשר לפרש את זה על מצבנו במצרים ובמדבר סיני, ואפשר לפרש את זה על דבקותם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בה' יתברך, למרות השממה הרוחנית שהקיפה אותם. שני הפירושים נכונים אבל לנו זה לא משנה. חשוב שנדע שזהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו – מציאה. טבעה של מציאה שהיא משמחת את המוצא הרבה יותר משכר שקיבל עבור עמלו, והיא גם לא יחסית לעמל כלשהו. פשוט מוצאים וזה שלנו. בדרך כלל גם לא השקענו שום מאמץ כדי למצוא, שעל כן מציאה באה בהיסח הדעת, כידוע. ומכיוון שעשינו כזה נחת לרבונו של עולם, בכך שמצא אותנו במדבר, התמורה היא נעלית ביותר: [ג] קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה'. או בלשון פרשת השבוע: [יא] כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. אכן, זהו יחסו הבסיסי של הקב"ה אלינו, והתבוננות קלה במהלכי ההיסטוריה שלנו תגלה זאת בנקל. עם זאת, נראה שלעתים קרובות חווינו מצבים של הסתר פנים, נושא שדיברנו עליו ברשימה לפרשה הקודמת, ועל כן לא ממש מזהים את אהבתו של ה' אלינו. וזוהי העבודה המוטלת עלינו, לחשוף את ההסתר, להפוך את החושך לאור גדול. וגם הדרך לעשות זאת נתונה בפרשת השבוע: על עיקרי הדברים עמדנו בשנים קודמות ואפילו באריכות. כעת נתבונן רק בפסוק הסיום של הקטע של העולה השני לתורה. [יב] ה', בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי שנזכה לחוות את אהבת ה' אלינו, לשוב אל מודעות ה בָּדָד. הסברנו בעבר כי בָּדָד זה ראשי תיבות בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. פסוק שכיכב אצלנו ברשימה הקצרה ליום הכיפורים, שכן הוא אחד מחמשת הפסוקים המרכיבים את המילה תשובה. זה מה שה' מנחה אותנו, שנזכור תמיד את העובדה שה' הוא אלוקינו, כמו שהכרזנו רק אמש בסיום היום הקדוש, "ה' הוא האלוקים". שלא ניסחף לחשוב שאנחנו מקבלים השפעה, לחיוב או לשלילה, מאיזשהו אֵל נֵכָר. אין כזאת השפעה עלינו, לא לטובה ולא לרעה. הכל הוא מאיתו יתברך, וכמובן, הכל תלוי בנו, במידת התעקשותנו לחשוף את ההסתר ולגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותנו. ללכת בָּדָד, בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ. יתן ה' ואכן נצליח ללכת בָּדָד ואז נזכה לסיום הפסוק: וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.
|