הם פוחדים

מתקפת השלום על יהודי עכו, המנוהלת במשותף על-ידי התקשורת הפוסט-ציונית ועל-ידי הג'יהאד האיסלאמי יש בה סממנים של פחד. בפעם הראשונה שהג'יהאד ושותפיו חוששים מן האפשרות שגב הגמל נשבר, שהסובלנות היהודית להתעללות הסתיימה, שיתכן שאין דרך חזרה. ההסתוללות של התקשורת, של שר ה"תרבות" מג'אדלה על מנכ"ל הפסטיבל ועל ראש העיר היהודי שיחזרו בהם מביטול פסטיבל עכו לתיאטרון "אחר" מדיפה את צחנת הפחד שההזיה נסתיימה. שנים רבות נשאה עכו על גבה את ההזיה של דו קיום בשלום בין אוכלוסיית הפונדקאים לבין אוכלוסיית הטפילים, בין המדוכאים למדכאים. בין הערבים הנוהגים ביהודים באדנות, באלימות, באירועים אין ספור של דיכוי, הטרדה, והתגרות מכוונת, בעוד היהודי ממתין שהשלטונות יתעשתו. עכשיו מסתיימת ההזיה. השלטונות לא מתעשתים, הם לא מקושרים למקום, הם נשלטים מאינטרסים של תל אביב. המשטרה לא מתערבת כאשר רכושו של היהודי מנופץ ונבזז. כוחות הביטחון לא נראים כאשר מאות פורעים ערבים מגיעים באוטובוסים מכל כפרי הסביבה וזועקים איטבח-אל-יהוד בעיבורה של העיר העברית. בכדור הבדולח בו מתבוננת בעלת האוב לאחור מנצנץ לו ליל בדולח אחר, לפני שבעים שנה, שבו פעלו הפורעים המשטרה וכוחות הביטחון לסמן ליהודים שזמנם תם בגרמניה ובאירופה, ויהודים לכו לפלשתינה. ובכן היהודים הגיעו לארץ אבותיהם ובנו בה מדינה, וניסו לאמץ הלכות חיים שונות מאלו שסבלו באירופה ותחת שלטון האיסלאם. מהר מאוד התברר שדבר לא השתנה. שלטון הוא שלטון, והוא מעדיף את שתיקת הכבשים על פני ציונות, ואת הפורעים הערבים על פני המתגוננים היהודים. אלא שהפעם היהודים לא מוכנים לחזור לליל הבדולח, למחול על כבודם, ולהבליג על העלבון והבוז. הפעם היהודים מוכנים להשיב מלחמה שערה, ולזה הערבים ותומכיהם בשלטון לא בדיוק מוכנים. זה מקור הפחד וניסיונות ההידברות וסוכת השלום וכל אותם צפירות הרגעה נואשות של המנדט של ציפי-אהוד-השמו"צ ואדוניהם ראלב מג'אדלה. היהודים נמצאים על פרשת דרכים. למחול שוב, ולהגיע להתפרצות האלימה הבאה מעמדה נחותה בהרבה, או להעצים את ההתנגדות ולסמן לשלטון ברשות הערבים שזמנו תם. זמנו תם משמעותו חרם כלכלי על הערבים ועל משתפי הפעולה מן השלטון, אלו הנסמכים על קולות הערבים כדי להיבחר בבחירות המקדימות. משמעותו בידוד הפולש הזר הערבי. הם פוחדים, זה הזמן להשיב את עכו, וארץ ישראל כולה, לשלטון יהודי.