בתחילת ספטמבר 2008 הוזמנתי להשתתף במסיבת עיתונאים שנושאה היה 'אירן בדלתה האחורית של שדרות' שנערכה בעיר אוסלו, בירתה של נורבגיה. נפל בחיקי הכבוד לשבת לצידם של שגריר ישראל בנורבגיה, נציגים בולטים של התקשורת הנורבגית, וחברי הפרלמנט הנורבגים. הגעתי לשם בתור מנכ"ל מרכז תקשורת שדרות.
באותו אחר-הצהריים באוסלו, בפעם הראשונה בחייהם, שמעו הנורבגים על "שגרת החיים בצל הטילים" בשדרות. העיר שדרות ואזור עוטף עזה הם המקומות היחידים בעולם המערבי במאה ה-21 שבהם נורים טילים לעבר אוכלוסיה האזרחית, על-מנת לפגוע ולמרר את חיי התושבים הנמצאים בתחומה הדרומי/ מערבי של מדינת ישראל.
חומרי הגלם אשר משמשים לבניית הנשקים הללו מגיעים באופן עקיף מאירן. סוריה ומצרים מסייעות בהעברת משלוחי החומרים לעזה, שם הופכים אותם מהנדסים מומחים לטילים ולנשקים אחרים, ושם חוליות טרוריסטים משגרות את הטילים הללו לעבר ערים קטנות בישראל. מכאן שהחמאס הפך לשלוחה של המהפכה האיסלאמית האירנית בעזה, בדיוק כפי שהחיזבאללה הפך להיות בלבנון.
בעוד שחלק מחברי הפרלמנט הנורבגים אכן גילו סימפטיה ואמרו שהם מבינים כעת יותר את המצב בשדרות ובעזה, היו חברי פרלמנט אחרים אשר הצדיקו את מציאות הטילים העזתיים, תוך כדי שימוש באשליה שעל פיה אם לא הייתה שליטה ישראלית בגדה המערבית, ואם לפלשתינים הייתה מדינה עצמאית משלהם בגדה המערבית ובעזה, אז היה שורר שלום וביטחון, והערבים היו מפסיקים לירות טילים לעבר מדינת ישראל.
במילים אחרות - ירי טילים קטלניים לעבר אזרחים ישראלים מקבל הצדקה, מכיוון שלפלשתינים אין מדינה, ומכיוון שישראל ממשיכה לשלוט בגדה המערבית. הטקסט שבין השורות: קידום "פתרון שתי המדינות" מספק ויספק בעתיד הקרוב, תירוץ להצדקת ירי הטילים המתמשך לעבר אזרחים ישראלים, מכיוון שהאנשים אשר חושבים כך מפרשים את ירי הטילים המתמשך כאקט של מאבק לשחרור לאומי, ועקב כך גם לשלום עם מדינת ישראל - לאחר שהשחרור יושג.
הרעיון שמטרת הטילים היא לאלץ נסיגה ישראלית משטח כבוש, ולאחר מכן להגעה להסכם שלום, נותן למדינות ברחבי העולם תירוץ לשלוח סיוע לרשות הפלשתינית - אשר כבר מקבלת את הסיוע הכספי הגדול ביותר בהיסטוריה לגולגולת. בשנה שעברה העביר הממשל הנורבגי מאה מיליון דולר לרשות הפלשתינית, והמשיך להעביר כספים אפילו לאחר חשיפת העובדה שרובם מגיעים אל החמאס, ארגון טרור מוצהר אשר דוחה כל מחשבה של שלום עם מדינת ישראל, או הכרה בה.
אנשים הרואים עצמם כמייצגי מדינת ישראל וטוענים שעל ישראל לתמוך בפתרון שתי המדינות, נותנים לגיטימציה לחמאס ולרשת הטרור הפלשתינית כולה, בכך שהם טוענים שלפלשתינים יש זכות למדינה ריבונית, ושהם פשוט נלחמים על זכויותיהם כשהם מנסים להרוג אזרחים ישראלים. תושבי שדרות והיישובים המקיפים אותה בפרט, והחברה הישראלית בכלל משלמות את מחיר פירושו של פתרון שתי המדינות.
למעשה, עמותות יחסי ציבור למיניהן, המייצגות את מדיניות ישראל כלפי התקשורת הבינלאומית, משתמשים באופן שגוי בפתרון שתי המדינות על-מנת להצדיק את גישתה של ישראל לגבי ההגעה להסכם שלום - אפילו תחת אש, או במסגרת פתרון מדיני. כאשר מייצגי מדינת ישראל תומכים בפתרון שתי המדינות, בעוד ששדרות והנגב המערבי נתונים תחת איום טילים קבוע - במיוחד לאחר פינוי היישובים והבסיסים הצבאיים הישראלים מרצועת עזה באוגוסט 2005 - הם פשוט מתעלמים מהעובדה ש- 7,000 טילים נורו לעבר ישראל מאותה מדינה פלשתינית בפועל, שהתגבשה בעזה במהלך שלוש השנים האחרונות.
זהו פירושו האמיתי של פתרון שתי המדינות - מתן בסיס נוח לאויבי מדינת ישראל, משם יוכלו לזרוע טרור בקרב האוכלוסיה האזרחית הישראלית. שדרות והאזורים הקרובים אליה שייכים למדינת ישראל עוד משנת 1948; ישראל לא כבשה את שדרות במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967, בניגוד לגדה המערבית ולעזה. אילו הערבים באמת היו מעוניינים בפתרון שתי המדינות, ואם במסגרתו הם היו מסתפקים במנדט הפלשתיני הישן שהם היו מקבלים בחזרה, לא הייתה להם כל סיבה לתקוף את שדרות, מכיוון שהיא אינה וגם מעולם לא הייתה חלק משטח אשר נועד להפוך לחלק מפלשתין.
העובדה שהפלשתינים רואים בשדרות כשטח כבוש שעליהם "לשחרר", מעידה על כך שהם אינם מעוניינים בפתרון שתי המדינות כחלק מהסכם שלום סופי עם ישראל ובעצם, מעוניינים בפתרון שתי המדינות כשלב זמני, עד שיוכלו להשתלט על מדינת ישראל כולה.
החמאס מדבר בעד עצמו. ב-26 בספטמבר 2006, היום בו נכנסה לתוקפה הפסקת האש שקדמה להפסקה הנוכחית - הפסקת אש שהחזיקה שישה חודשים, ובמסגרתה נורו לעבר מדינת ישראל יותר מ-300 טילים - שחרר החמאס את ההצהרה הבאה לתקשורת: "לא נפסיק את הירי לעבר ההתנחלות הציונית שדרות, עד שאחרון תושביה יעזוב."
מפת "מדינת פלשתין" אשר מוצעת למכירה בכל משרד של הרשות הפלשתינית, מציגה את העיר שדרות בשם "נאג'ד", את העיר אשקלון כ-"אל מג'דל", ואת העיר אשדוד כ-"איסדוד". השוו את המפה הנ"ל עם הכיתוב המופיע באתר מ-"הרשות הפלשתינית שוחרת השלום": "נאג'ד - (שדרות) - עברה טיהור אתני לפני 24,649 ימים."
[קישור] האם אלו דבריהם של אנשים אשר רוצים להכיר במדינת ישראל, ומבקשים לחיות בשלום לצד מדינה יהודית? כאשר הערבים מדברים על זכות השיבה, הם אינם מתייחסים לרצון לשוב לגדה המערבית ולעזה, אלא למדינת ישראל של 1948, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית לא קיים אזכור לזכותם של היהודים לחיות בארץ ישראל, וגם לא אזכור להיסטוריה היהודית במדינה. עלינו לבחון את סוגיות הבסיס של הקונפליקט. עלינו להעלות מספר שאלות. יש לדון בסוגיות הנ"ל, ראשית כל עבור החברה הישראלית עצמה, ולאחר מכן עבור התקשורת הזרה, המדינאים הזרים, נציגי הממשלות השונות, ועבור דעת הקהל העולמית.
הציבור מוכרח לדעת:
על בסיס איזו זכות הוקמה מדינת ישראל?
מה היו הזכויות ההיסטוריות והחוקיות של העם היהודי בהקשר של ארץ ישראל?
ומדוע בעיית הפליטים הפלשתינים המשיכה להתקיים בצורה שאין דומה לה בכל העולם?
באחריותו של כל אדם אשר מייצג את מדינת ישראל להדגיש את העובדה שבמהלך סוף שנות ה- 40', יותר מ-40 מיליון פליטים ברחבי העולם ייושבו מחדש. רק אחת מהקבוצות הנ"ל המשיכה להגדיר את עצמה כ-"פליטים" - והעובדה שקבוצה זו ממשיכה להתקיים 60 שנה מאוחר יותר ב-59 מחנות פליטים של אונר"א, בעלות של 400 מיליון דולר מכספי תרומות של מדינות ברחבי העולם, הטעתה את הערבים לחשוב שיום אחד הם ישובו לשכונות ולכפרים ערביים אשר הפסיקו להתקיים לפני דורות רבים.
קו התעמולה הפלשתינית בנוגע לזכות השיבה "המוחלטת" שלהם נותרת מבלי שנבחנה, אף על-פי שרוב ארצות העולם מזדהות עם קו זה בצורה כלשהי, ומצביעות בצורה עיוורת עבור החלטות או"מ שנתיות אשר תומכות ברעיון מטעה זה.
שום מדינה בעולם לא תסבול אף לא טיל אחד אשר ישוגר לעבר תושביה. אולם, ממדינת ישראל מצפה העולם להבליג לא רק על טיל אחד, אלא גם לקבל את הטילים כחלק מחיי היומיום שלה. אנחנו אפילו צריכים לחוש צער על אלו אשר מנסים להרוג אותנו, אם מקור שנאתם כלפינו נובע מהסיבה שאין להם מדינה משלהם.
סיומה של "הפסקת האש" עם משטר החמאס בעזה נקבע ל-19 בדצמבר השנה. ואז כולם מצפים שהפלשתינים יחדשו את המתקפות על העיר שדרות על-מנת "לשחרר" את פלשתין, לדבריהם.