דת ודתיים בעיני החילונים

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה, הבאה לידי ביטוי בתחום העיתונות, הספרות (נעמי רגן, חנוך דאום וכדומה) והקולנוע, שאנשים אשר פרשו מהקהילה הדתית או החרדית מטילים צל וכתם כבד על הקהילה כולה. תופעה זו אינה חדשה. כבר סופרי ההשכלה והתחיה, החל משלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, ועד יוסף ברדיצ'בסקי, סופר דת העבודה, הציגו תדמית שלילית של קהילת מוצאם. זוהי תופעה אפולוגטית ידועה. בפסיכולוגיה מכונה מנגנון הגנה זה בשם היטל (פרוייקציה). הוא מתמצה באמרת חז"ל "הפוסל - במומו פוסל". עיקרו: כאן כאמור מדובר בפסילה קולקטיבית של הקהילה החרדית. הניסיון להציג את הקהילה החרדית כעבריינית וסוטה מבוסס על הכללה ואינו משקף את המציאות. נהפוך הוא. תופעה שהקהילה הדתית והחרדית יכולה להתברך בה, הוא שאחוז העבריינים בה הוא מזערי, שכן בתורה טמון פוטנציאל מרסן אדיר. ידועה אמרת חז"ל: "נתתי לו יצר הרע, נתתי תורה תבלין לו". הראייה לכך - בעלי התשובה שעברו מאורח חיים מתירני לאורח חיים מבוקר ומרוסן בזכות התורה. אינני שוללת עובדת קיומם של חריגים בציבור הדתי. אולם כאמור שיעורם יחסית לכלל האוכלוסיה נמוך ביותר. מקרים חריגים אלו מפרנסים את התקשורת, הרוקחת מהם מטעמים כיד הדמיון הטובה עליה, ואת הציבור החילוני הרעֵב לסנסנציות, במיוחד מקֶרֶב הציבור הדתי (אולי מסיבות אפולוגטיות), והללו עטים עליהם כמוצאי שלל רב, כאילו הם מייצגים חלילה את הציבור הדתי כולו. לבד ממקרים בודדים יוצאי דופן, כל יתר השמועות מקורן בסוכנות (מכירים?) אא"א - איש אחד אמר, ואין להן כל יסוד או אחיזה במציאות. דת ודתי עד כאן על התופעה בכללותה. מכאן ואילך ברצוני להבהיר עקרון יסוד, אשר אולי יפתח צוהר להבנת מושגים דת (יהדות) ודתי. אין המושג דתי זהה עם המושג דת, ואין חזות חיצונית, דתית או חרדית, מעידה על זהות דתית. הקריטריון הוא מעשי: אדם הוא דתי כאשר הוא ממלא אחר מצוות התורה בנאמנות. או אז מייצג הוא אורח חיים דתי והתנהגות דתית. זו היא אמת מידה יחידה לבחון אם אדם הוא דתי או לא. אין הדבר נבחן לא בלבוש, לא בהופעה חיצונית, לא בתוויות ולא בהשתייכות לקבוצה המזוהה כדתית, אלא בשמירת מצוות בפעל בלבד. יהא אדם בעל חזות דתית או חרדית, או ידוע כמזוהה עם קבוצה דתית - אם עבר על מערכת הערכים והנורמות ההלכתיות, הרי הוא פרש מכלל זה של ציבור שומרי תורה ומצוות, ואין הקריטריון הדתי עוד חל עליו (להוציא מקרים פתולוגיים כמובן). יש אפוא לשפוט אם אדם הוא דתי אך ורק על-פי עמידתו בדבקות ובנאמנות בחוקי היהדות - עמידה עקבית ואיתנה המעוררת כבוד שאינה יודעת פשרות. הנה לדוגמא, אנו לא נבחן מקצוע מסוים על-פי טיב המורה המלמד אותו, אלא להיפך. נקודת המוצא תהיה, נבחן את המורה על-פי מידת יכולתו להעביר מידע הגלום במקצוע בצורה נכונה. כך למשל, המורה למתמטיקה נבחן על-פי מידת יישומו את הידע המתמטי בהוראה. אנו לא נחרוץ ממורה פסול משפט על המתמטיקה כולה שהיא מדע פסול, רק משום שהמורה הוא גרוע. על אחת כמה וכמה דרושה מידת שיפוט זהירה ביהדות כאשר המבחן הוא מעשי. נקודת המוצא תהיה, לבחון אם אדם הוא דתי על-פי הדת, דהיינו מידת יישומו את חוקי היהדות, ולא לשפוט מהות היהדות על-פי האדם ה'דתי'- בעל חזות דתית או המשוייך לקבוצה דתית. אין להסיק אפוא מסקנות מכלילות וחפוזות ממקרים חריגים על הציבור הדתי כולו, או לחרוץ על פיהם משפט על היהדות כולה. על-פי נקודת מוצא זו הלבוש וההופעה החיצונית הם סממן לוואי בלבד, המאַשר ומאַמת עוּבדת היות האדם דתי אם אכן הוּכחה התנהגותו הדתית. אומנם בהכללה נכון הדבר שהלבוש וההופעה החיצונית מהווים אלמנט זיהוי סוציולוגי, על שום המימד הסמלי והייצוגי הטמון בהם. הם משמשים כסמלים המייצגים זהות דתית או קבוצתית מסויימת. כך למשל הכיפה הסרוגה המסמלת ציונים דתיים, הכיפות והחליפות השחורות המייצגות את החרדים. אכן זוהי כאמור הבחנה סוציולוגית בלבד, אך באשר לפרטים יש לבחון בדקדקנות כל מקרה ומקרה לגופו. כאן יש לנקוט את הכלל הנבון: חכמים היזהרו מחיקויים ומזיופים! ידועים מקרים של אנשים מתחזים, אשר לגביהם כל האמצעים כשרים - כולל שימוש בחזות חרדית להשגת מטרות אישיות (כגון תרומות כספיות), או במקרים קיצוניים אפילו מטרות לאומניות (כגון חבלנים המתחזים לדתיים). כל אלה עושים בלבוש ובהופעה החרדית קרדום לחפור בהם לצרכים אישיים. ואחרון אחרון ראוי להעיר: במאמרי זה הרביתי להשתמש במונחים 'דת', 'דתי', 'חרדי', 'חילוני'. זוהי הבחנה סוציולוגית בלבד, ולא הבחנה מהותית. אגב, המונח 'דת' מקורו פולחני - בכנסייה של ימי הביניים, ואילו התורה מעולם לא הכירה במושגים אלה. מבחינה מהותית המכנה המשותף לעמנו - כולנו יהודים. בפעל קיימים אנשים שומרי תורה ומצוות ואנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, דהיינו שהפוטנציאל היהודי בהם לא בא לידי מימוש ולא מוּצה עד תום, אך בפוטנציה (בכוח) כל יהודי שומר תורה ומצוות. עובדה היא, רובם של היהודים שומרים ומקיימים מצוות בסיסיות: מילה, בר מצווה, קידושין, צום כיפור ועוד, וכן מצוות שבין אדם לחברו. השלד ההלכתי המחייב כל יהודי הוא המשותף לכל שומרי המצוות, אך הציבור הדתי אינו עשוי מעור אחד ונבדל בגווניו השונים. ההבדלים הם אידיאולוגיים, כגון בין ציונים דתיים לחרדים, או מקורם במנהגים שונים בין העדות. אגב, הלבוש החרדי אינו מעוגן בהלכה, ומקורו במנהג מזרח אירופאי בלבד.