'וחרב אין ביד דוד' הוא שיר ישראלי ידוע. שירים אודות דוד המלך הם נכסי צאן ברזל של השירה העברית ושל הפזמונאות העברית. דוד בן ישי, האיש שהקים לעם ישראל את בירתו הנצחית, הפך את עם ישראל מאוסף שבטים לממלכה. שלושת אלפים שנה מאוחר יותר מתברר שזו הבירה המבוקשת ביותר; כה מבוקשת שכל אומות העולם, מבעלי ה'אמריקן קולוני' ועד בעלי 'חצר סרגיי', מתנצחות על חלקים בה, ועם ישראל הוא השולט בה.
דוד לא הגיע ממשפחה הקרובה למלוכה, אפילו לא במעט. אם סבתו, על-פי המסורת, הייתה בכלל גיורת. אביו, ישי, היה בעל נחלה ממוצעת בשבט יהודה. לולא היה דוד בנו הצעיר, בן זקוניו, לא היינו שומעים לא עליו ולא על הסבתא-רבא שלו, רות המואבייה. שבט יהודה שכן בהר חברון, על גבול המדבר משני עברים, מצפונו העיר היבוסית שלם, ממערבו השליטה הבלתי מעורערת של הפלישתים, ובסמוך לו שבט שמעון, עלוב, נזוף וחסר מנהיגות. כל אלו לא מנעו מדוד להיות למלך שהוא אב הטיפוס של כל המלכים בתרבות היהודית ולאחר מכן גם בזו הנוצרית. זו דרכו של התנ"ך, להראות שהגדולה אינה בייחוס, אלא באדם.
התרפים של מיכל דוד היה נער קטון כאשר שאול נמשח למלך על ישראל. יהודה המבודדת בהר חברון אינה בדיוק ישראל. לא בכל מלחמות שאול השתתף שבט יהודה, וכאשר השתתף – הדבר מצוין במפורש. שאול הוא הראשון להעמיד צבא קבע של שלושת אלפים אוחזי נשק, ולו גרעין של שש מאות בחור משבט בנימין, השבט הקטן שסבל יותר מכולם ממלחמות אחים. ראש וראשון לאוחזי הנשק הללו היה בנו של שאול – יהונתן, אולי הדמות הטרגית ביותר בתנ"ך.
עוד שאול נכשל במבחן אחרי מבחן מבחינת ההיצמדות לדרך התורה, הרי שאין איש ראוי מיהונתן להיות מלך על ישראל. יהונתן נוטל חלק בכל הצלחותיו של שאול, ואינו מוזכר באף אחד מכישלונותיו. הוא בעל מחשבה עצמאית, יש לו מה לומר על כסילות אביו, אבל אף פעם אינו מערער על סמכותו או מנסה לרשת אותו בחייו. להיפך, הוא תומך בו בכל מאודו ומשמש דוגמה תנ"כית לנאמנות של בן לאביו, אפילו יותר מן הדוגמה שנתנו האבות. הוא אב נאמן לילדיו, אינו מרבה בנשים, לוחם ללא חת ומאמין באלוהי ישראל. הוא ידיד נפש המוכן לוותר על המלוכה למען רעו הטוב ממנו, עד כדי ריב גלוי עם אביו, עד כדי סיכון חייו כאשר שאול מטיל עליו את החנית.
ואף על-פי כן, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה – יהונתן נפל בקרב האחרון בגלבוע – וגופתו מחוללת. רק באירוע אחד נמנע יהונתן מלהופיע ולהראות מנהיגות – ואולי בו איבד את עולמו: באירוע גוליית הפלישתי.
מבחינה ארכיאולוגית מוגדרת התקופה כתקופת הברזל הראשונה. שליטי הארץ בעת ההיא היו הפלישתים. הפלישתים כשמם כן הם - פולשים, שאינם מעוניינים להתנחל בארץ כולה אלא לנצל אותה באמצעות מיסוי ודיכוי. הפלישתים אינם זקוקים לחיל מצב כדי לשלוט בארץ. יש להם נציב בכל מקום, והנציב שולט בכל יישוב ישראלי. השליטה הפלישתית מתבטאת בחומר – במתכת, והמתכת היא ברזל. עם ישראל ברובו סוגד לא רק לאלוהי ישראל בלבד, אלא גם לאלוהים קטנים משפחתיים, ואפילו למיכל בת שאול יש תרפים משלה. לעם ישראל אין מרכז תרבות ואמונה. הוא זובח זבחים בכל מקום, ולשמואל הנביא יש לא מעט "עבודה". מבחינת אמצעי הקיום, העברים תלויים לחלוטין בפלישתים: עליהם לעבוד את האדמה, והפלישתים שומרים בקנאות על חרושת הברזל. כל חקלאי הזקוק לליטוש כלי עבודתו – קלשון, קרדום מחרשה ודורבן – יורד אל פלישתים לעשות זאת ומשלם ממיטב כספו.
המחקר הארכיאולוגי המודרני בארץ ישראל נחלק לשתי אסכולות עיקריות: האחת, שהתנ"ך הוא נר לרגליה ואשר רואה בו מסמך היסטורי מדויק ואמין, שעל-פיו יש לחפש את הממצאים, ובאמצעותו – להסבירם; והאחרת, שמגדירה את התנ"ך "ספרות האגדות של עם ישראל", בדומה למיתוסים של עמי המזרח ויוון העתיקה. ילדי, הלומדים בבית ספר של ההתיישבות העובדת, לומדים את התנ"ך כהיסטוריוגרפיה, כלומר כאוסף מיתוסים המשרתים את סדר היום הדתי-לאומי, וככזה – חסר משמעות היסטורית. גם אם בהדרגה מתברר שכל פרט בתנ"ך זוכה לווידוא ארכיאולוגי, ממשיכים אנשים לכתוב ספרים דוגמת "
מתי ואיך הומצא העם היהודי". גם כשמתגלות עדויות להימצאות ערים ואישים הנזכרים במקרא, קמים חוקרים המתייחסים למקרא בביטול וקובעים כי דוד ושלמה לא מלכו על מדינה ששטחה כפול משטח ישראל כיום, אלא היו שייח'ים קטנים של עיר חסרת חשיבות. לעומתם, עשוי חוקר שהתנ"ך נר לרגליו להוכיח באמצעות מיטב אמצעי המדע שאת הכתובת המופיעה בניקבת השילוח, ואת הטיח המצפה אותה, יש לתארך בדיוק למלכות חזקיהו, דהיינו למאה השמינית לפני הספירה. רוצה לומר, המחקר הארכיאולוגי, כמו כל דיסציפלינה בחיינו, הוא חלק מן הפוליטיקה. והא ראייה לכך: הפולש הנוכחי בארץ ישראל, כלומר הפולש הערבי – עושה כל שביכולתו להרוס כל בדל של שייר ארכיאולוגי העשוי לאשש את הקשר ההיסטורי עתיק היומין בין עם ישראל לארץ ישראל.
השועלים של שמשון מבחינה ארכיאולוגית, ההיסטוריה של ארץ ישראל נחלקת לתקופות הקשורות לחרושת ולכלי העבודה, בעיקר מתכת, האופייניים: תקופת האבן (התקופה הכלקוליתית), תקופות הארד (הברונזה), תקופת הברזל הראשונה ותקופת הברזל השנייה. על-פי כל המקורות הארכיאולוגיים, תקופת הברזל השנייה מתחילה בשנת 1000 לפני הספירה הנוצרית, והיא חופפת לתקופת הממלכה הישראלית.
הביטוי הישראלי הבולט ביותר לתקופה הכלקוליתית הוא תחילת ההתנחלות, שבה נדרש יהושע בן-נון להכין חרבות צורים ובאמצעותן לכרות את עורלות בני העם שנולדו במדבר ולא היו נימולים. לא ברור מהם כלי המלחמה שהיו בידי העם המתנחל, אך ברור כי לא כוח הנשק הוא שאיפשר את ההתנחלות, אלא טקטיקות צבאיות, הפתעות, מארבים, תפיסת מעברות ומיומנות בחץ וקשת ובמקלעת אבנים. התערבות אלוהית נדרשה כמעט בכל מלחמה, מהפלת חומות יריחו על-ידי יהושע בקול שופר ועד להבאת רכב סיסרא לנחל קישון על-ידי דבורה. לשבט בנימין היו אלפי גברים איטרי יד ימינם הקולעים אל חוט השערה ולא יחטיאו. שמשון גם הוא אינו משתמש כלל בחרב, כי אם בלחי חמור (כלומר, בעצם הלסת של חמור), בשועלים, בתחבולות ובנשק שגנב מן הפלישתים. לא רק לישראלים, גם לשבטים דוגמת מעכה ועמלק אין נשק ברזל, ולכן שאול מקבץ את מניין לוחמיו על-ידי ספירת הטלאים שלקח עימו כל אחד ואחד, יוצא למלחמה עם הנשק שברשותם – בעיקר כלים חקלאיים, ומנצח.
בתקופת הברזל הראשונה היה הברזל מצוי בעיקר בשפלת החוף ומעט מאוד בהר. במקביל, סקר של היישוב העברי בהר חברון מלמד על דלדול של היישוב בין תקופת הברונזה לבין תקופת הברזל (על-פי יצחק מייטליס, מחקרי יהודה ושומרון קובץ ט"ו, תשס"ח, עמ' 18-11). אם בתקופת הברונזה התיכונה (תקופת ההתנחלות ושופטים ראשונים) היה דגם ההתיישבות – יישוב מבוצר וסביבו ישובים משניים מרובים, הרי שבתקופת הברזל הראשונה היו היישובים פזורים על גב ההר ללא מרכזי כובד, דהיינו ללא שלטון מרכזי. לעומת זאת, בשפלה נמצאו יישובים גדולים ומבוצרים, בדיוק על-פי תיאור חמש ערי הפלישתים (עזה, גת, אשדוד, עקרון, אשקלון) וערי פרזות רבות שנסמכו עליהן. בהר הייתה רק ירושלים, שהֵגֵנה על מעיין הגיחון באמצעות ביצורי ענק בני אלף שנה ויותר. שבט בנימין, שירושלים מצויה במרכז נחלתו, אינו מעלה כלל בדעתו לתקוף את העיר ולהסיר את היבוסי מלב השטח שבו הוא אמור לשלוט.
הבנייה בתקופות הברונזה והברזל הראשונה אינה באבני גזית אלא "בניית דבש", דהיינו ליקוט אבנים שהטבע פורר מן הסלעים בקרבת מקום, סיתות מזערי בעזרת כלי ארד הנשחקים בקלות, והעמדת קירות עבים עם מלט של חימר, בתוספת לבנים שרופות על בסיס קש ובוץ (על-פי
איתמר פרט, טבע וארץ 294, מאי 1987). הבנייה העירונית של השבטים הייתה מוגבלת, וזאת בשל הלחץ הבלתי פוסק של הפלישתים שחיו על חשבון האיכרים הישראלים, ושלטו בהם בכוח נשק הברזל. הברזל היחיד שהגיע אל ההר היה דלתות הברזל של עזה, שאותן הביא שמשון על גבו, אבל לא היו בנמצא הנפחים, החרשים והיכולת הטכנית להתיך ברזל, ליצור סגסוגות, לעצבו וללטשו. גם שבט יהודה, שחלש על שטחים גדולים, חשש מן הפלישתים עד כדי כך שהסגיר את שמשון לידיהם כדי להימנע ממלחמה ומתבוסה בטוחה. עם כל הכבוד לנחושת ולארד, אין כמו ברזל לעבודת האדמה, לחציבה ולסיתות ולחרושת כלי מלחמה.
עם המלכתו של שאול עדיין אין שינוי יסודי במאזן הצבאי. כאשר צבא פלישתי עולה במעלה בית-חורון לעבר ארץ בנימין, הישראלים מתפרקים; כל המשמעת הצבאית שהמלך החדש מנסה לנסוך בהם נעלמת והם מתחבאים כשפנים בין הסלעים, החווכים, הבורות והצריחים של אזור ההר הקרסטי. לא מכיוון שהם פחדנים, אלא משום שאין להם נשק. רק לשאול וליהונתן יש חרב ברזל. יהונתן יוצא עם נושא כליו לפשיטה בודדת, תוך הסתמכות על השאננות הפלישתית הנובעת מנשקם. חמוש באמונה בצור ישראל, הוא תוקף את הפלישתים בחרב שבידו, ונושא כליו מוודא הריגה אחריו - אולי בפגיון, אולי בקלשון. הוא יוצר מומנטום של תבוסה שבעקבותיה נסים הפלישתים על נפשם מפני העם היוצא מכל החורים ותוקף אותם. יהונתן – אשר מפר מבלי דעת את נדר אביו שלא לאכול דבר, טועם מן הדבש שביער, ואף מותח ביקורת על סכלותו של אביו המונע מן העם לקבל קצת סוכר ולהמשיך לזנב באויב – מוכר כמנהיג. העם מציל אותו ממוות, גם כאשר הוא מוכן למסור את נפשו על נדרו של אביו. יהונתן מסתמן כיורשו הבלתי מעורער של שאול, ואפילו כמלך עתידי שעדיף עליו.
למרות הצלחותיו הצבאיות נגד העמלקים, האדומים ומלכי צובה – נשארים הפלישתים כמשוכה בלתי עבירה לשליטה בארץ. לא פלא אפוא ששאול, שאף פעם אינו מצליח לנצח במלחמה נגד הפלישתים, ואף מבאיש את ריחו אצל הסמכות הרוחנית, הוא שמואל הזקן, נקלע למעגל של מצבי רוח קיצוניים הנקראים בלשון הזמן ההוא "רוח רעה" וכיום ייקראו "מאניה דיפרסיה".