ממש קשה לי לחכות עד לפרוץ 2009, שאז יעניק ארגון אונסק"ו לעירי, ירושלים, את התואר "בירת התרבות הערבית". שמחתי גם לקרוא על כוונתם של הרשות הפלשתינית, של "אתג'אה" - ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל - ושל "ועד ההגנה על החירויות", להעמיד את האירועים הקשורים בהענקת התואר הנכסף הזה "בסימן של מאבק עם הכיבוש". כי הרי מול הטוב יש להציב את הרע, וכולם יודעים ש"תרבות" זה טוב ו"כיבוש" זה רע. יותר מכולם מבינים זאת הירושלמים, במיוחד הערבים שביניהם.
כמה הולם שהוועד (הערבי) להגנה על החירויות הוא ממובילי ה"מאבק" ב"כיבוש", כי יותר מבכל מקום אחר, דווקא בירושלים דיכא הכיבוש את החירויות באורח קיצוני: מי הביוב לא הורשו עוד לזרום ברחובות בפתיחות ובגלוי, כפי שנהגו לעשות עד הכיבוש, ואולצו להיכלא במערכת צינורות תת-קרקעית, שמעליה עוד הונחו אבני ריצוף; זבובי הבשר (הירוקים!) ספגו מן ה"כיבוש" טרנספר אכזרי מביתם הקבוע על נתחי הבשר, שאי אפשר היה לטעות באשר לסוג בעל החיים שפעם הם היו חלק ממנו, אשר היו תלויים לראווה בשוק הקצבים בעיר העתיקה, ללא קירור. הקצבים אולצו לאכסן במקררים את סחורתם, ובכך נעשה מצבו של הטרנספר הזבובי בלתי הפיך.
אך בכך לא הסתיימו זוועות הכיבוש: הן כללו גם חישמול של בתי העיר, הצבת תאורת רחוב, והפעלת מערכות חינוך, בריאות ורווחה, שמערביותן פגעה אנושות בתרבות הערבית ששררה במקום קודם לכיבוש. גם זכותם של הסוחרים הערבים, שהורגלו לסחור בצינעה ערבית-מוסלמית - שלא לומר: כמעט בהיחבא - נשללה מהם על-ידי הכיבוש, שהביא עימו באחת המוני קונים בדמותם של תיירים ומקומיים.
זכות תפילה לכופרים נראה כי מי שאכן תופס את מלוא היקף פגיעתו הרעה של הכיבוש בתרבות הערבית והמוסלמית הוא דווקא מחמוד מוואסי, מזכ"ל "המפלגה הדמוקרטית הערבית", שבמתינותו אינו מעוניין, לדבריו, להתעמת עם הממסד, אלא רק "לציין את העובדה שירושלים הייתה במשך שנים רבות מרכז של תרבות ערבית ואיסלאמית". לא זה המקום לדקדק עימו דקדוקי עניות באשר לעובדה המביכה, כי ירושלים לא הייתה אלא רק למשך שמונה שנים בלבד "מרכז" עלייה לרגל ורק של אנשי דמשק, שמרדו בח'ליף, וגם זה היה בסוף המאה השביעית.
שהרי האמת חייבת להיאמר: הכיבוש אכן היה מכה אנושה לתרבות הערבית והאיסלאמית המפוארת ששלטה עד 1967 במזרח העיר. ראשית, מבחינת חופש הדת. כיום, למרבה העוגמה, גם הכופרים וגם הנוצרים חופשיים להתפלל במקומות הקדושים להם, ורק אי אחד של תרבות מוסלמית "אמיתית" נותר לפליטה - ליהודים עדיין אסור להתפלל בהר-הבית, אלחמדו לאללה ולבג"צ.
הכיבוש גם הביא את מה שהוא מכנה "חופש הביטוי", שאינו אלא חופש לביטוי כפירה והפקרות. היהודים מתירים הפצה של עיתונים, שידורי רדיו וטלוויזיה - בתנאי שאינם "מתנחליים" - ואפילו מגזינים אינטרנטיים.
גם הערך החשוב כל-כך באיסלאם הערבי - דיכוי האישה - סבל פגיעה חמורה ביותר תחת הכיבוש: כיום לומדות נשים ערביות קרוא וכתוב, אפילו מגיעות להשכלה אקדמית, ויוצאות לעבוד מחוץ לביתן. הכיבוש אף מביא לדיכוי המסורת התרבותית של הגנה על כבוד המשפחה, ומגדיר כפשע את ההעברה המזורזת מן העולם של נשים "סוררות" - על-ידי בעליהן, אבותיהן או אחיהן.
גם סימני זיהוי אחרים של התרבות הערבית המוסלמית נמחקו על-ידי הכיבוש המשחית כלא היו: קשה להאמין, אבל יש בעיר מוזיאונים (מי צריך אותם בכלל?) תיאטראות (שאמנם מציגים את האמת ההיסטורית על הציונים האימפריאליסטיים, אבל נשים עולות בהן על הבמה!), יש אולמות קונצרטים ואפילו אוניברסיטה, שבה נערכים מחקרים מדעיים הזוכים להכרה בינלאומית. האם אין גבול לזוועות הכיבוש?
על-רקע זה, מוזרה ומעניינת היא העובדה שמאז החלו מנהיגי היהודים לגלות התלהבות לביטול הכיבוש במזרח ירושלים, החלו תושביה הערבים של ירושלים לקנות במרץ דירות דווקא בשכונות היהודיות של העיר. תארו לעצמכם: אפילו לאחר הכרזתו של ארגון בינלאומי מכובד כאונסק"ו על מרכזיותה התרבותית הערבית של ירושלים - מעדיפים תושבי ערבים ממזרח ירושלים להעתיק את מקום מגוריהם לירושלים המערבית, בירתה של מדינת היהודים. האם עד כדי כך הכיבוש משחית?
