יש משהו מאוס בזחילה האופורטוניסטית של בני בגין ודן מרידור בחזרה אל הליכוד.
השניים מריחים את השלטון ומבינים שצו השעה הוא להתקרב לביבי.
כי בגין ומרידור, נסיכים של שום מקום, מרגישים בעצמותיהם ממש, שאלוהים לשלטון - רק לשלטון - בחר אותם.
איפה הם היו, אניני הטעם הללו, בימי המדבר?
הייתכן שכך לפתע פתאום היכתה בהם התובנה שביבי הוא הדבר הנכון במקום הנכון?
הם מספרים לנו שביבי התבגר, שהמציאות השתנתה, שהזמן עשה את שלו, שיש להסתכל קדימה אל העתיד וכיוצא באלה קלישאות נבובות מבית מדרשו של אלכס גולדפרב.
הייתכן שהשניים, שעזבו את ביבי בטריקת דלת רוויית השמצות ארסיות, כך פתאום יקפלו את זנבם?
הייתכן שבגין, איש העקרונות שמקפיד לנסוע רק באוטובוס ורק בעמידה, הקריב כאן דבר מה לטובת כיסא מיניסטריאלי?
האמת היא שיש משהו בטענתם שהמציאות השתנתה: הסקרים; אלמלא הסקרים הוורודים והמבטיחים - שום מציאות לא הייתה משתנה וביבי היה ממשיך להיות אותו ביבי ישן ומצורע.
ולנוכח סקרים כה מבטיחים - בגין, מרידור ואלכס גולדפרב לא יכולים להשאיר את המדינה לנפשה.