החודש ציין העולם 90 שנה למלחמה הראשונה שלו, מלחמה עקובה מדם, שהובילה למותם של יותר מ-60 מיליון איש, והביאה לחורבן והרס חסרי תקדים בעוצמתם. למרות שנקודת הציון הנוכחית היא אירוע סימבולי, שלא לומר זניח בתוך רצף האירועים היומיומי, במובנים רבים, מלחמת העולם הראשונה עדיין חיה ובועטת במחוזותינו. אותם הזרעים שנטמנו אז בקרקע החרבה שאחרי הקרבות, קורמים היום עור וגידים וממשיכים לעצב את המאורעות החדשותיים של זמננו. למה אני מתכוון?
בסוף השבוע האחרון התכנסה בוושינגטון ועידת ראשי הכלכלות המובילות בעולם, ה-G20. מקרה או לא, קשה להתעלם מן הסמליות בכך ששוב אנו נמצאים במשבר כלל עולמי, וכי ארה"ב שהפכה בתום אותה מלחמה ארורה למעצמה הכלכלית המובילה בעולם, היא שניצבת במרכזו. נכון שגם התתרנים שבפרשנים אינם מריחים עדיין ריח של אבק שריפה באוויר. אך כדאי לשים לב לעובדה שמתחת לפני השטח, מתחת לחיוכים ולנאומים היפים, רוחש לו מעיין תת-קרקעי של חיכוכים בינלאומיים.
כולם מבינים אומנם שנכנסו לעידן חדש, לרמה חדשה לגמרי של התקשרות גלובאלית, גדולה בהרבה מזו שהייתה לפני 90 שנה. כולם מבינים, אבל מסרבים ליישם את המסקנות. "משבר גלובאלי דורש תגובה גלובאלית", ניסח זאת ברהיטות אופיינית הנשיא האמריקני הנבחר ברק אובמה (שבחר להדיר את רגליו מהפגישה). אלא שהוא שכח לציין כי התגובה הזו אינה כוללת חלק גדול ממדינות ערב, אסיה ואפריקה שכלל לא הוזמנו להשתתף בחגיגה. שכחו אותם בבית.
גם בין המשתתפים עצמם היה קשה לדבר על אידיליה של ממש. יחסי ארה"ב ורוסיה שרויים בשפל מתמשך בעקבות העימות הצבאי בגרוזיה. בעוד עסקות ההגנה נחתמות בין ארה"ב למדינות חבר העמים לשעבר, נשיא רוסיה לא נותר חייב ומצהיר כי מדינתו תציב טילים בקלינינגרד בתגובה למערכת ההגנה האווירית האמריקנית. כל זאת, כזכור, בשעה שאנו ניצבים בפני משבר שעשוי להוביל את השווקים העולמיים לשפל ומיתון חסרי תקדים.
העולם שאחרי המשבר
העולם נמצא בצומת דרכים גורלית, וספק אם רבים מבינים מה מוטל על הכף. במידה והוועידה לא תוביל לשינוי משמעותי במגמת השווקים, עלול הדבר לגרום למדינות מסוימות לנקוט במדיניות בדלנית במטרה להתנתק מרשת הקשרים הגלובאליים שסיבכה אותן מלכתחילה. התנהגות מעין זו, תפעל כמובן כנגד המגמה הגלובאלית, המחייבת אותנו ליתר התקשרות ואחדות בינינו. או אז, יגבר הסיכון כי המשבר הכלכלי יעמיק ויילך לכדי משבר מערכתי-סוציאלי ובסופו של דבר גם פוליטי.
כדי להימנע מהגרוע מכל, צריכים ראשי ה-G20 להבין שסדר חברתי חדש הולך ומתגבש סביבנו כעת, ושהעולם שאחרי המשבר לא ישוב להיות כתמול שלשום. "בדורנו זה, אין לדבר ולעסוק עוד מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת, אלא רק משלום העולם כולו, כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במידת טובת היחידים שבכל העולם כולו"- כתב על זמננו גדול מקובלי המאה העשרים, בעל הסולם. ואכן, שנים לאחר דבריו אלה, האנושות מתחילה להכיר כי נכנסנו לעידן העגול, שבו כל הקטבים משתלבים בהדרגה לתוך כדור גלובאלי אחד.
הסדר הישן, שבו המדינות החזקות בונות את מעמדן על חשבון המדינות החלשות, שבו כל אחד תוקע סיכות בכדור של רעהו, לא יוכל עוד להמשיך להתקיים.
אין זו שאלה של נימוס או מוסר. העידן הגלובאלי סגר את כולנו בתוך מערכת חדשה של חוקים אובייקטיביים, ועלינו ללמוד כיצד להתנהל באיזון ובהרמוניה עמם.
מה אם כן ניתן לעשות?
כצעד ראשון, יש להחזיר את האו"ם, שגלגולו הראשוני, "חבר הלאומים", הוקם כזכור בעקבות מלחמת העולם הראשונה למטרה המקורית שלשמה הוא נוסד. במקום להיות זירת האגרוף המרכזית של העולם, עליו להתחיל לתפקד כזירת האיחוד שלו. כפי שכתב אותו בעל הסולם עוד בשנות השלושים, על הממשלה העולמית שתקום לפעול בכל דרך אפשרית ליצירת חלוקה הוגנת וצודקת יותר של אוצרות הטבע והמשאבים התעשייתיים בעולם. כל מדינה ומדינה, וזה כולל גם את רוסיה וארה"ב, שתיאלץ להבין שהצלחתה הפרטית תלויה בהצלחתן ובשגשוגן של כל השאר.
מה שקרה לפני 90 שנה חייב לשמש כתמרור אזהרה למשתתפי הוועידה שהסתיימה זה עתה בוושינגטון. עתידו הטוב של הכדור הגלובאלי מונח כעת בין ידיהם, והמחויבות שלנו כתושבי הכדור הזה, היא להזכיר להם זאת.