הרב עובדיה יוסף נשא את דבריו בתוך קהל מאמינים ששורשיו נעוצים על פלגי התורה והתלמוד. זה עולם אחר למי שלא יודע עדין. הוא לא כיוון את דבריו למורים ולבני משפחותיהם החילוניים. דבריו הודלפו וכפי הנראה גם הוצאו מהקשרם. למי איכפת ההקשר אם אפשר לחולל מהומה גדולה בציבור?
יצא לכם פעם להאזין לדבריו של עורך דין בכנס עורכי דין? הבנתם מה נאמר? כאשר הרופאים מתייעצים בינם לבין עצמם בחדרו של החולה בבית החולים – האם בני המשפחה מבינים מה נאמר?
הרי לכל עניין פעוט אנחנו לוקחים איתנו עורך דין כדי שיישר עבורנו את ההדורים.
רק לפני יובל שנים חוזה/הסכם היה נחתם על פיסת ניר או קופסת סיגריות ריקה. היום חוזה כזה מכיל אלף דפים לפחות וכולם עם אותיות קטנות שאיש מאיתנו לא מסוגל להבין. אבל כשהרב אומר חמורים – כולם מבינים. זה פשוט.
לא, זה לא פשוט.
אנחנו נופלים קורבן לחוסר ההבנה – או הידיעה – שיש לשון קודש (לשון התורה, התלמוד והמדרשים) ויש עברית שהיא לשון עם ישראל בארץ ישראל. לפעמים מלה אחת ולה שני פירושים מנוגדים עד הפוכים בתכלית.
לפני כשנתיים - הסופר המכובד מאיר שלו נפל קורבן לחוסר הבנה שכזה. הוא פירסם רשימה שבה יצא חוצץ נגד יתד נאמן – בטאון החרדים – מפני שקרא בעברית מאמר שנכתב כולו בלשון הקודש.
הסופר המכובד הוקיע את יתד נאמן (יתד - דתי בהיפוך אותיות) באופן שנון במיוחד, משום שנכתב בו כי הארי פוטר הקוסם וכיפה אדומה הם סיפורים דמיוניים, תלושים מן המציאות ולכן חסרי ערכים.
מה שכנראה הדליק במיוחד את הסופר העברי, היה הביטוי מציאות. איך אפשר לומר שהארי פוטר וכיפה אדומה רחוקים מהמציאות ואילו סולם יעקב, קריעת ים סוף ועליתו השמימה של אליהו קרובים ומחוברים למציאות? הדעת לא תופסת...
מציאות בעולם הדתי זה - בורא עולם. אין שום מציאות אחרת.
מציאות בעולמו של מאיר שלו זה העולם בו אנו חיים. אבל עולם בלשון הקודש זה העלם והסתר. המושג נגזר משורש העלם. העולם הזה, אצל דתים, הוא "כאילו", לא משהו של ממש. רק משום שהבורא מסתתר בו, ולכאורה נעלם, נראה כאילו יש עולם שהוא ישות נפרדת מהבורא. כאילו הוא מציאות בפני עצמה.
ולכן, כאשר כתוב ביתד נאמן שהארי פוטר ופיטר פאן רחוקים מן המציאות – הכוונה שהם רחוקים מעולם היהדות והתורה, העולם האמיתי שבו יש רק בורא עולם.
כל הסיפורים המופלאים בתנ"ך ובשאר ספרי הקודש מקרבים לעבודת הבורא, ולכן הם שיא החינוך היהודי וקרבתו למציאות...
דבר נוסף להשכיל: אמר רבי שמעון בר-יוחאי, וחכמים רבים של המסורת היהודית הוסיפו: כל מי שקורא את הסיפורים המופיעים בתנ"ך ובשאר ספרי הקודש (יש סיפורים על מלך שאנס בת מלך או נשיא שאנס פשוטות עם, או זונה שניסתה לפתות בן-מלך) ומקבל אותם כפשוטם, כסיפורי הרכילות המופיעים בעמודים הראשיים והאחוריים של העתונים – מוטב שלא היה נולד...
לסיפורים המופיעים בתורה יש עומק והם באים ללמד דברים חשובים שאותם לומדים היהודים ומפענחים כבר שלושת אלפים שנה בישיבות וממשיכים בכוללים ואח"כ בבתיהם כל החיים. וכאשר אומרים על היהודים שהם עם הספר – זה מפני שראשם וכל חייהם - בספר.
אברהם מוליך את בנו לשחיטה. כשהוא מגיע אל המקום, הוא אומר לנעריו: הישארו אתם עם החמור. אחד המפרשים כותב, עם הדומה לחמור.
אגדות התלמוד והמדרשים מספרים כי המשיח יבוא רכוב על חמור לבן. ויש גם ביטוי: חמור נושא ספרים.
החמור הוא סמל ומשמעותו – חומר, גשמיות.
החמור הלבן של המשיח הוא החומר שזוכך ולכן המשיח הרוחני רוכב עליו. הרוחני מנצח את החומרי, הגשמי. לבן – משום שהחומר מחזיר את כל הקרינה ואינו בולע ממנה אפילו לא טיפה קטנה לעצמו. השחור כידוע אינו מחזיר אור. הוא קולט הכל ולא פולט כלום. הוא שיא האגו. מכאן המושג חורים שחורים בחלל.
אצל החמור הלבן של המשיח החומר כבר אינו בבחינת אגו (ישות) תובעני בעל רצון לקבל רק לעצמו, אלא הוא ביטל עצמו בפני המשיח הרוחני שנוהג בו כטוב בעיניו.
גם המושג בטלן שונה בעברית ממשמעותו בלשון הקודש. בטלן בלשון הקודש מבטל עצמו. בטלן בעברית – עצלן.
עם החמור – אלה אומות העולם השרויות בתוך העולם ומרכיביו החומריים. אברהם משאיר את נעריו מאחור כי הוא בדרכו להתעלות, למפגש עם הבורא. לחומר אין חלק במפגש הזה.
חמור נושא ספרים הוא אדם שהקדיש את חייו ללימודים והצטיין כדי להשיג מטרות גשמיות, שביסודן הן כבוד, השפעה ומשרה מכניסה. ערכיו חומריים אפילו שהוא נושא על גבו ספרים שהם רוח.
כשהרב מכנה את המורים חמורים הכוונה שלו, כפי שאמר בהמשך דבריו, להתריע כי החומר מנצח את הרוח בבתי הספר החילוניים.
קשה להבין אותו כי הוא מדבר בלשון הקודש.