המשבר הכלכלי שפקד את העולם כולו הכניס בוודאי למשבר לא פשוט את הניאו-ליבראליים הקיצוניים. הם גרסו כי למשטר אסור בתכלית האיסור להתערב בכוחות השוק. הם האמינו, בדבקות כמעט דתית-משיחית, כי בכוחו של איזה גורם עלום ("היד הנעלמה" כפי שהם מכנים זאת) לסדר את כשלי השוק השונים ולדאוג לרווחתה הכוללת של החברה.
היום, כאשר ברחבי העולם קורסים גופים פיננסיים עצומים, מגיעים אותם חסידי "היד הנעלמה" ומבקשים מהממשלות השונות להפנות את כספי הציבור לטובת הצלת הכלכלה הקורסת. במילים אחרות, לאחר שהובילו את הכלכלה העולמית למשבר בלתי נתפס כמעט, מבקשים הניאו-ליברלים מהמדינה, שהואשמה בעבר על ידיהם כלא יעילה, מסורבלת וטיפשה - להתערב, כדי למנוע קריסה מוחלטת.
בימים אלו פוליטיקאים רבים מצהירים על "הסוציאל-דמוקרטיות" שלהם. אין ספק כי הפריחה המחודשת של שיטה זו היא חיובית בעיניי, וברצוני לציין מספר נקודות קצרות המהוות את עיקרי סוציאל-הדמוקרטיה כפי שאני רואה אותה.
צמצום פערים- מדינת ישראל ממוקמת במקום ה-63 והלא מחמיא במדד ג'יני - מדד אי השוויון בשכר - שפורסם בדוח האו"ם על פיתוח אנושי, שבדק את שנת 2008-2007. ברור כי במדידה הבאה, שתושפע ישירות מהמשבר הכלכלי, מיקומה של ישראל יהיה גרוע יותר. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין את השפעתם ההרסנית של פערים חברתיים עמוקים, במדינה כמו ישראל - המורכבת מערב רב של עדות, דתות וטעמים. אני מאמינה כי על המדינה להתערב ישירות בנושא זה על-ידי פיתוח, העדפה ותמיכה באוכלוסיות מוחלשות, כדי להצעיד אותן קדימה ולגרום בפועל לצמצום פערים ריאלי בין העשירים לעניים.
עוני- נתוני הביטוח הלאומי מגלים כי כל אדם חמישי במדינת ישראל נמצא מתחת לקו העוני, מתוכם 800 אלף ילדים. כלומר, חמישית מאוכלוסיית ישראל גדלה ענייה ומביאה אחריה דור נוסף של עניים עוד יותר. על המדינה להציב את הטיפול בעוני והשלכותיו במקום מרכזי יותר בסדר העדיפויות, ולא להתייחס לעוני כתופעות לוואי זניחה של שיטה כלכלית כזו או אחרת.
ערבות הדדית- האינדיבידואליזם הקיצוני שאותו מטפחת השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, הוא אחד מהחוליים המרכזיים של רעיון זה. בעיניי, טיפוח אידיאל הערבות הדדית הינו המשימה המרכזית עבור כל אדם המכנה את עצמו "סוציאל-דמוקרט". עד שנת 1973 הייתה מדינת ישראל המדינה השוויונית ביותר בעולם המערבי, וניתן בהחלט לשאוף להגיע למצב דומה. פריסת רשת ביטחון סוציאלי, שתבטיח את רווחתם של כל התושבים, ובנוסף חלוקה שוויונית יותר של העושר והכנסות המדינה - יביאו לשיפור ממשי בתחושה הקיומית של אזרחי המדינה.
לאור המשבר הנוכחי בקרנות הפנסיה, ברור כי הבחירות הקרובות יסבו סביב הנושאים החברתיים והכלכליים. לצערי, השיח הפוליטי הישראלי לא מאפשר בדרך כלל דיון אידיאולוגי על מהות ועל ערכים, והתקשורת - ולעיתים אף הפוליטיקאים עצמם - מעדיפים להתעסק בסוגיות פרסונאליות ומשניות. אני מקווה כי מסמך זה יהווה את תחילתו של דיון רציני בנושאים שיקבעו את עתידה של מדינת ישראל.