שלום לך חלל לעתיד. יכול להיות שאתה משרת בשריון, הנדסה קרבית או חי"ר. קוראים לך אבי, עידן או אולי ארז. יש לך הורים, אחים אחיות, חברים ואולי אפילו חברה. כל אלה יתגעגעו אליך מאוד ויכאבו את מותך עד סוף ימיהם. אזרחי ישראל יעמדו דום לזכרך פעם בשנה ביום הזכרון, ותמונתך תופיע באותו ערוץ מצמרר בו מופיעים כל חללי מלחמות ישראל לדורותיהם ביום הזכרון.
פוליטיקאים, הורים וכל מי שתשאל, יאמרו לך שזאת מלחמת אין ברירה ואני בטוח שגם אתה חושב כך. מה שנכון נכון, זו אכן מלחמת אין ברירה אך מה שלא יאמרו לך הוא שניתן ללחום מלחמה בהרבה צורות ודרכים ושאתה נפלת רק על-מנת לחסוך בהרוגים בצד השני. במילים אחרות אתה נפלת על-מנת שאחמד, מוסטפה ומחמוד ימשיכו לחיות. אתה נכנסת למלכודת של רצועת עזה רק כי לאף אחד מהפוליטיקאים שלנו אין אומץ לכנס מסיבת עיתונאים ולאמר שמרגע זה הכללים השתנו. על כל קאסם שינחת בשטח ישראל ינחת בחזרה בשטחים מיושבים בעזה פגז 170 מ"מ, ואם תוך 24 שעות לא יפסיק הירי אז על כל קאסם ינחתו שני פגזים, כעבור 48 שעות שלושה פגזים וכן הלאה. אני מבטיח לך ולכל אחד אחר שבתוך שבוע החמאס יהיה מוכן לכל תנאי שנציב לו, ללא אף חלל לצה"ל.
יהיו פוליטיקאים שידברו על מגבלות הכוח. אכן לכח יש מגבלות מסוימות אך הן רחוקות שנות אור ממה שצה"ל עושה ויעשה. הדיבורים הללו הם בסך-הכל תרוץ של פוליטיקאים לפחדנותם. פוליטיקאי מעצם הגדרתו מנסה להגיע לפתרון המינימלי, זה שיחזיק רק עד מחר בבוקר. ומחר? מחר יום חדש, אולי יקרה משהו שיפתור את הבעיה בלי התערבותו; אולי האמריקנים יעשו משהו, הצרפתים יתווכו, מצרים תיקח חסות. וחוץ מזה, אולי הממשלה תיפול ולמה לו ללכלך את הידיים בשביל המחליף שלו, שהוא ישבור את הראש.
אני מצטער, חייל יקר, לפני שנים לא מעטות גם אני הייתי בנעליך וקיוויתי מאוד שבבוא היום אצליח לשנות את ההתנהלות האוילית הזו של מדינת ישראל אך לעת עתה לא הצלחתי.
שלום לכן משפחות שכול לעתיד, אחים, אחיות, הורים, בנים ובנות. אני רוצה להתנצל על כך שאחיכם, בנכם או אביכם לא חזר מעזה. הוא נאלץ להכנס לעזה לא כדי לשמור על שדרות או אשקלון אלא על-מנת שהממשלה והפיקוד הבכיר של צה"ל יוכלו להתמרק במוסריותם המזויפת, בטוהר הנשק שגבה מאיתנו כבר אלפי קורבנות ויגבה עוד אלפים אם לא נתפכח ממנו. הנשק אינו טהור והצד השני אינו משחק על-פי חוקי האצילות המטופשים שקבענו לעצמנו. ממשלת ישראל ואזרחיה צריכים להתעורר מהחלום על חיים בסגנון מערב אירופה אל המציאות של חיים במזרח התיכון בה כל דאלים גבר ומי שמשתמש ביותר כח זוכה ליותר כבוד והערצה, אחרת נתעורר יום אחד אל תוך חלום בלהות בו אנחנו נלחמים על חיינו בסגנון מלחמת העצמאות. עלינו להפסיק להתנהג כמו הילד הדחוי של הכיתה שמוכן לעשות הכל על-מנת שהמקובלים יאהבו אותו, ופשוט להתנהג על-פי האינטרסים שלנו ולא על-פי רצונות של אחרים כי עד היום הרצון למצוא חן הביא אותנו אל עברי פי פחת.