ניתן להכביר בתיאורים מזעזעים לגבי הנעשה בעזה/עוטף עזה; אפשר להרבות בנימוקים שכלתניים של בעד ונגד מלחמת עזה; וניתן לגנות, לשבח, לזקוף קומה, להשתוחח, להרעיף סיסמאות ולשורר. ובעוד הכלבים נובחים – השיירה עוברת. המציאות נוצרת ומתעצבת (תרתי משמע).
ואלה כמה מפניה של המציאות העכשווית: תסבוכת-עזה עתידה להיכנס לתקופת רגיעה (בדומה לרגיעה בצפון); תהא זו הרגעת סימפטומים חיצוניים שלא תגיע לשורשיהן האמיתיים של הבעיות; המעורבות הבינלאומית באזורנו תתחזק, ובמיוחד מעמדן המרכזי של מדינות ערביות כמו מצרים, טורקיה וירדן; חלק מתחושות ההשפלה והנקם, שציינו חלקים גדולים בצבור הישראלי, יבואו על סיפוקם או לפחות יירגעו; מפלגת 'העבודה' בכלל ואהוד ברק בפרט – יתחזקו באופן דרמטי; נוצר סיכוי – שקודם למלחמה לא היה קיים – לחסימת ביבי-ליברמן-ישי מכיבוש השלטון בישראל.
כאן המקום לקבוע, כי בין המנהיגים בחמשת המפלגות הגדולות בישראל,המהווים מעל 2/3 מציבור הבוחרים (קדימה, העבודה, ש"ס, ישראל ביתנו, הליכוד) – בלט אהוד ברק משכמו ומעלה. אין מדובר רק בתפקודו כמצביא הראשי – לרבות הכנת הצבא והעורף - אלא בעיקר במתינותו, בזהירותו, בנכונותו לקדם פתרונות מדיניים בשלבים שונים של המבצע, ובתחושת הביטחון והאמון שיצר סביבו. בל ניתן לזעזוע ההומניטארי הפוקד רבים וטובים, ולביקורת על המלחמה, לעוות את התמונה. בכנות: מרבית אנשי השמאל – כולל שולליה המוחלטים של מלחמת עזה – יעדיפו את ברק על החלופות הריאליות שלו. החלופה הריאלית – מה לעשות? – איננה אלברט שווייצר ואפילו לא יוסי שריד או ג'ומס, אלא ביבי-ליברמן. בין מאהבת מרדכי ובין משנאת המן – מחנה השמאל, שלא ייגרר אחר אמוציות, חייב להתפלל להתחזקות "העבודה", שכן זו (בעיקרה) לא תיעשה על חשבון מרצ.
זה הרגע שבו יכול ברק לקנות את עולמו גם בציבור הרחב, לרבות בציבור בעל השקפות יוניות. עליו להוכיח קבל עם ועדה, כי ניצב לפנינו לא רק מצביא צבאי אלא מנהיג מדיני, מנהיג בעל חזון אמיתי. לא רק טקטיקן מעולה (שלפעמים נדמה כי הוא מצליח להטעות אפילו את עצמו בשפע תרגילי ההטעייה המתוחכמים שלו) אלא בעל ראייה אסטרטגית. על ברק להציע – לפלשתינים כמו גם לישראלים – חזון מדיני שיהיו בו מסרים של תקווה ופתרון מעמיק. הנסיבות החדשות, שחלקן נזכר לעיל, יוצרות קרקע מתאימה וסיכוי להגשמת חזון מעין זה. ברק אמיץ דיו – גם במישור מדיני – לשבור מוסכמות ולהתעמת עם דעת קהל (קל וחומר דעת פוליטיקאים מתלהמים). הוא כבר הוכיח זאת ביציאה הנחרצת מלבנון. הוא היה גם ראש הממשלה הראשון שלא היסס לעמוד מאחורי תוכנית נסיגה כוללת כולל חלוקת ירושלים. עם כל הביקורת על תפקודו כראש ממשלה, שגרם למשבר אמון עתיר השלכות קשות לגבי הסדר עם הפלשתינים, לא ניתן למחוק את הישגיו בשבירת מוסכמות ובשחיטת "פרות קדושות" בנושאי הגבולות וירושלים. אין גם מועמד חלופי לברק בכל מחנה השלום לראשות הממשלה בעל אוטוריטה ביטחונית כפי יש לברק.
ללא יצירת מציאות חדשה של תקווה לפלשתינים – כלכלית ופוליטית –לא ייכון שלום ולא יקודם הסדר. אין ספק, כי בארבעים השנה האחרונות השכלנו להשבית כמעט כל שביב תקווה, אך עדיין לא כלו כל הקיצין. גם מבלי ש"חמאס" ישתף פעולה, ניתן להתחיל ביצירת אופק התקווה בגדה המערבית. הצורך בשיקום ההרס ברצועת עזה – שרק מעורבות בינלאומית תוכל לענות עליו - יכול לפתוח פתח גם ליצירת אופק כזה ברצועה. "תוכנית מרשל" לשיקום כלכלי בפלשתין – תחילה בגדה ואח"כ בדרום - עלולה אומנם להציב את ישראל בפני עם פלשתיני מתקדם ומסוכן יותר, אך זהו הסיכוי היחיד לרוקן משכנינו את מצבורי הייאוש, ההופכים על נקלה למטעני נפץ.
אהוד ברק! אמץ כמה דוגמאות של גדולי המנהיגים, בעולם ובישראל, הוכח את מנהיגותך במונחי אמת, גבש תוכנית מרחיקת ראות ורבת תנופה לשיקום העם הפלשתיני ותן להם – לראשונה בתולדותינו – צ'אנס אמיתי. המציאות העכשווית מספקת כיום "קלפים" שלא היו קיימים בעבר, החל מנשיאותו של אובאמה, עבור לעמדות ארצות אירופה, עבור לתוכנית הליגה הערבית וכלה בעייפות ובמיאוס, המציינים את העמים באזור. רק כך תוכל לזנק לראש הפירמידה הפוליטית בישראל ולהיחרת בספר ההיסטוריה כמי שזקנתו לא ביישה את נעוריו.