האסון הנורא שפקד בסוף השבוע את ביתו של ד"ר אזאלדין אל-עייש, בבית לאחיה, שבצפון רצועת עזה, מגלם, אולי, יותר מכל, את הטרגדיה של העם הפלשתיני: זה שנפל קורבן לגחמותיו של החמאס, ארגון-טרור רצחני וחסר סנטימנטים, שלא מהסס להשתמש, כקרדום לחפור בו, באוכלוסיה אזרחית לצורך השגת מטרותיו; וזה, שכמו בכל מלחמה ארורה, נפל קורבן לפגז תועה וחסר-כתובת.
הגינקולוג, ד"ר אל-עייש, שוחר שלום ואחוות-עמים מאין כמוהו, היה, בוודאי, האיש האחרון במלחמה הזאת שצה"ל היה רואה בו יעד לפגזיו. על אחת כמה וכמה שגם ביתו ובני משפחתו לא היו, מלכתחילה, על הכוונת של חיילינו. הדעת נותנת שהבית, והמשפחה הפלשתינית שבו, נפגעו בשוגג מאש-כוחותינו, בדיוק כפי שנפגעו ממנה בשוגג גם חיילים ישראלים. כי במלחמה כמו במלחמה: אחרי ככלות הכל, זהו המחיר המר שהיא עלולה לגבות, בלית ברירה, משני הצדדים.
וגם אם הסתתר בבית הזה צלף של החמאס וירה משם, כטענת צה"ל, בוודאי שאין לחשוד לרגע שלד"ר אל-עייש הייתה יד בכך.
דם יקרכך או אחרת, אם יש רופא שהקפיד כל העת לקיים את שבועת היפוקרטס כהלכתה - השבועה שעליה אמון כל מי שעוסק בעולם רפואה - הרי היה זה, יותר מכל רופא אחר, ד"ר אל-עייש בכבודו ובעצמו. הרופא הפלשתיני המבריק והאנושי כל כך, בוגר אוניברסיטת הארוורד המהוללת, מעולם לא הבחין בין חולה בבית החולים שיפא שבעזה, עיר-מגוריו, לבין מקום-עבודתו בישראל, בית החולים שיבא. למעשה, הוא נקרע בין שניהם, ודמו של חולה בשיבא היה יקר בעיניו לא פחות מזה של חולה בשיפא. כלוחם זכויות האדם, שדמו של פלשתיני לא שווה בעיניו יותר מדמו של ישראלי, הוא קרא, פעמים אין ספור, במהלך המלחמה הזאת, לנצור את האש ולמנוע את שפיכות הדמים ההדדית.
מזרח ומערבאבל קריאותיו של ד"ר אל-עייש נפלו, כפי שמסתבר, על אוזניים ערלות. כך או אחרת, עד לרגע האחרון, שבו הופגז ביתו בשוגג, הוא לא היה מוכן להיענות להפצרות חוזרות ונשנות של חבריו הרופאים בתל-השומר, לבוא ולחסות בצילם במשך תקופת המלחמה.
גם פנייתם של שלטונות צה"ל אליו, לעבור עם בני משפחתו לישראל, בחיפויים, עד יעבור זעם, הושבה ריקם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. ליבו של הרופא האנושי הזה היה נתון, אומנם, כל העת למקום-עבודתו שבמזרח, אלא שהוא עצמו לא היה מוכן להפקיר, ולו לרגע, את בני משפחתו היקרים שבמערב, כל אימת שהפגזים סביב ביתו לא מפסיקים לשרוק.
הדעת נותנת שמשנחרב עליו לא רק ביתו, אלא גם כל עולמו, וכמובן שלא באשמתו, תעשה עכשיו מדינת ישראל לד"ר אל-עייש את מה שצפוי ממנה ותפצה אותו, ככל שניתן, על חורבנו ואסונו הנורא. אין מי שראוי לכך יותר ממנו.