אחד ממוקדי הביורוקרטיה בישראל - הם
משרדי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הנוקטים בשיטות רבות ומתוחכמות במטרה להאדרת המנגנון הפקידותי בדיוק על-פי המודלים הידועים של מנגנון הגדל למטרותיו הוא, ולא בהכרח בחפיפה להגשמת המטרות שלשמן נועד המנגנון.
הבעיה מתגלית במלוא חריפותה דווקא בימים אלו בהם הציבור מזדרז לבנות מרחבים מוגנים כתוספת לבתים ולדירות, אלא שעל אף הרצון של מתווי המדיניות לאפשר זירוז הרישוי - הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה אינן מסוגלות להתעלות ולתפקד באופן שונה מהרגליהן, דבר שלא אחת מייאש את האזרח וגורם לו לנטוש את הרעיון למגן את ביתו.
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה צריכה לעסוק בתכנון וברישוי הבנייה, בפיקוח על הבנייה, ולהיות לעזר באכיפת חוקי התכנון והבנייה וחוקי העזר.
כמו-כן תפקידה הוא ליזום תכנון עירוני בהתאמה לתכנון האזורי והארצי, וזאת על-מנת לשפר את תנאי החיים ואת איכות המגורים בתחומה.
השיטה של בדיקת התוכניות, ממנה סובלים כמעט כל המתכננים בישראל, אין לה ולא כלום דבר משותף עם מטרות אלו; יש לה, לשיטה, כדי לקבע את פקידי הוועדה בתפקידיהם לעד וכדי לייצב את תפקידי הפקידים במקומותיהם, המשולים לצוואר בקבוק בדרך לרישוי ולבנייה - ומבלי לעבור דרכו, אי אפשר לתכנן, אי אפשר לבנות.
התהליך הבירוקרטי הזה בא לידי ביטוי ומימוש גם בהרחבה משמעותית של המבנים הפיזיים והמשרדים המשרתים את עובדי הוועדות המקומיות, בין מבני קבע ובין מסגרות אחרות כגון מסעדות יוקרה ובתי מלון המשמשים לישיבות ולפגישות, אותן מנהלות הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה בנושאים שונים שעל סדר יומן.
לא אחת הוזמנתי להשתתף בישיבות של וועדה מקומית לתכנון ולבנייה מסוימת, בתוקף תפקידי כמתכנן, בלובי מפואר של בית מלון, ובנוכחות יו"ר הוועדה המקומית ועוזריו.
אלא שזהו רק סממן חיצוני ושולי, שאף שהוא ממחיש את הטענה, אינו כלל העיקר; העיקר הוא
אופן התנהלות הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בדיוניה ובאישוריה, במילוי תפקידיה ובאכיפת חוקי התכנון והבנייה.