דוד גרוסמן הוא סופר מחונן לכל הדעות. לבד משליטתו המדהימה בשפה העברית, דעתו בנושא הסכסוך היהודי-ערבי אינה טובה מזו של פקיד בנק או של רוכל בשוק הכרמל.
אולם, בעוד בני תמותה רגילים משמיעים את דעתם בקול דממה דקה בקרב ידידיהם, דעתו של גרוסמן מתנוססת באותיות קידוש לבנה בכותרת הראשית של הארץ, שכידוע אינו עיתון לסתם הדיוטות אלא "לאנשים חושבים". רוצה לומר, שאם משנתו של גרוסמן תופסת את הכותרת הראשית, לאלה המתיימרים להיות "אנשים חושבים" זוהי תורה מסיני. שלא לדבר על ההמון הנבער של רפי השכל, החושבים אחרת, עליהם לסור מרע, לחזור בתשובה, ולעשות כמצוותו של האדמו"ר.
אהבתו ודאגתו של גרוסמן למדינת ישראל אינה נופלת משלי. אנחנו משולים להורים האוהבים את בנם הסורר במידה שווה - אך תהום פעורה ביניהם בנושא שיטת החינוך המתאימה לו ביותר. כך עומק חילוקי הדעות ביני לבין גרוסמן בדבר הפיתרון לסכסוך הדמים בינינו לבין ערביי ארץ ישראל, הנמשך יותר ממאה שנה. סכסוך ששורשיו עשרות שנים לפני קום המדינה: עוד קודם פרעות חברון ב-1929, דרך מאורעות 1936-39, מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, שתי מלחמות לבנון, שתי האינתיפאדות, ואחרון ולא חביב "מבצע עופרת יצוקה".
בלשון יחיד ולא בלשון רביםברוב כישרון בחר גרוסמן כותרת למאמרו: "הסיפור שאנו כלואים בו", המתאימה לתוכנו ככפפה לכף היד, אך למען הדיוק, הכותרת הייתה צריכה להיכתב בלשון יחיד דהיינו: "הסיפור שאני כלוא בו".
הבעיה האמיתית היא שגרוסמן, כרבים מעמיתיו בשמאל, מאז הסכם אוסלו, שבויים בקונספציה השגויה שלהם, המוטלת שותתת דם על הקרשים כשהיא רוויה בדם יקירינו, כשהם ממאנים לומר "סליחה, טעינו".
טול קורה מבין עיניך מר גרוסמן, אנחנו חפים מפשע, לא אנחנו "הכלואים בסיפור" אלא אתה וחסידיך השוטים המאמינים "במזרח התיכון החדש", האזוקים בכבלי "שלום תמורת שטחים" (הכוללים את יפו, חיפה ועכו) אג'נדה שערכה כחזון אחרית הימים: "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
שיט חלומות באספמיאבמזרח התיכון של נקמת דם, ג'יהאד, שאהידים (שממתינות להם בשקיקה 70 בתולות) והפצצה האירנית המתקתקת. ובתוך הגיהנם הזה מטיף לנו גרוסמן במאמרו, מבלי להסמיק: "לדבר עם הפלשתינים. זו צריכה להיות המסקנה העיקרית מסיבוב הדמים האחרון. לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן... לדבר, כדי לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה... לדבר כאסטרטגיה מחושבת, ליזום דיבור, להתעקש על דיבור, לדבר עם הראש בקיר, לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי".
איזו שפה עשירה המבטאת דלות רעיונית של חלומות באספמיא.
וגרוסמן המשוכנע בצדקת דרכו, ממליץ לנו לדבר עם התליין על אורך החבל שהוא מתכנן לכרוך על צווארנו, ולחילופין שמא אנחנו בכלל מעדיפים להסתפק בשתיית מי עזה. כמה חבל שלאבותינו לא היו הוגי דעות דוגמת גרוסמן, שהיו משכנעים אותם לדבר עם היטלר ואייכמן ולהציע להם כיצד ליעל את "הפיתרון הסופי". לקרוא את ההבלים האלה ולא להאמין...
משלי [כו, יא] מטיב לבטא את תורתו של המטיף דוד גרוסמן: "ככלב שב אל קיאו-כסיל שונה באיוולתו".