היכן השמאל שוגה?

לטעמי, פיתרון חלקי ולא מלא, אשר יכול להחליף ביתר יעילות את הצורך בהפעלת כוח נגד ארגוני הטרור, הוא פיתרון ההסברה. אינני מדברת על הסברה כתיבול צידי למבצע צבאי זה או אחר. אני מדברת על הסברה כפרויקט לאומי, הסברה כפרויקט-על כמעט, שיהיה מקיף כפי שפרויקט 'גאולת הקרקעות וההתיישבות' היה מקיף ביישוב היהודי בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה העשרים. אני מדברת על מהפך הסברתי. על ארגון הסברה רב מימדים אשר יכלול היסטוריונים ופובליציסטים שיכינו תכנים – כאשר תפקיד ההיסטוריונים הינו לדלות עובדות, ותפקיד הפובליציסטים הוא לעבד אותם באופן מושך ומעניין (אגב, הגם שהשכלתו של בן דרור ימיני הינה משפטית ולא היסטורית או 'מזרח תיכונית', הוא משלב הצגת עובדות עם פובליציסטיקה רהוטה באופן יוצא דופן). ארגון הסברה זה יעסיק עשרות עורכי וידאו, גרפיקאים, קריינים וצלמים אשר יעבדו את המידע ההסברתי (אשר מציג את החמאס AS IS ולא כפי ה-wishful thinking של השמאל הרדיקלי) באופן קליט (כאשר ההסברה היא קריטית עבור ישראל, אין להסתמך על הסבלנות של קוראים שרובם עויינים את ישראל להתמיד בקריאת מאמרים שלמים ויש להעביר את המסר, במקביל, במדיה קליטה יותר). אני מדברת על ארגון שיעסיק באופן קבוע מתורגמנים לשפות כגון אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, ערבית, רוסית, יפנית, סינית ועוד, והכל במשרה מלאה. ארגון הסברה אשר יהפוך את ההסברה לפרויקט, ויפיק תוצאות שתבואנה לידי ביטוי בהפגנות בכל העולם גם נגד החמאס והטרור האיסלאמי, ולא רק (כמיטב הטרנדיות של האופנה האינטלקטואלית האנטי ישראלית) נגד ישראל.

למרבה הצער, בישראל חושבים בתבניות פוליטיות נוקשות. השמאל, ובעיקר השמאל הרדיקלי, לעולם לא יסביר בעולם את הצד של ישראל, אלא יתמקד בהצגה חד-צדדית של ישראל, כאילו מדובר במדינה שקמה בבוקר עם רצון להתעמר בפלשתינים ולא חלילה במדינה אשר מאויימת בשואה נוספת מצד אירן, ואשר מוצבים קדמיים של אירן שוכנים על גבולה, ואשר חוותה שנות טרור קשות (מבלי להצדיק דברים שישראל עושה, התמונה היא רב-צדדית ולא חד-צדדית כפי שהעניין מוצג בידי השמאל הרדיקלי). הימין לעומת זאת, עוסק באיסוף חומר אודות גורמים קיצוניים באיסלאם כמו גם אודות כפל הלשון של הרש"פ, שמצד אחד מציגה שאיפה לשלום עם ישראל, אך מצד שני מחנכת את ילדיה לשטנה גבלסית ליהודים ולישראל. איסוף החומר אשר מבוצע בידי הימין ומוצג בבמות שונות ראוי, אך המסקנות המוסקות ממנו לא בהכרח נכונות. הסברה מצויינת יכולה להוות את קרש הקפיצה לשלום מעמדות פתיחה טובות יותר, ולא הוכחה לכך ש"לנצח תאכל חרב בתפוח ובאיתמר".

השמאל טועה כאשר הוא מתעטף בצדקנות טרנדית ואינו מגנה (אלא בקול רפה) את הצד השני, שכן דווקא הסברה מאסיבית הייתה חוסכת את הצורך בשימוש באמצעים מלחמתיים. לדוגמא: לו ישראל הייתה מפיצה בקרב אירופה וארצות הברית הסברה מאסיבית, מלווה בסרטוני DVD, בנוגע להברחות הנשק לרצועת עזה, כמו גם בנוגע לכוונות הלא כשרות של החמאס בבואו לכרות 'הודנא' עם ישראל (אמצעי זמני עד להתחמשות מחודשת), היא הייתה יכולה באמצעות הסברה בלבד, וללא צורך בפעולה צבאית, או בצורך בפעולה צבאית מופחתת – להגיע לאותו הישג שבו מדינות אירופה כמו גם ארצות הברית מתגייסות למנוע את ההברחות. ניתן היה להשיג את החלטה 1851 עם יותר הסברה ופחות שימוש בכוח הסברה מאסיבית אינה יכולה להחליף את הצורך בלוחמה. היא יכולה לצמצם את הצורך הזה למינימום ההכרחי, תוך השגה יעילה יותר של המטרות באמצעים הסברתיים מאסיביים. לו ישראל הייתה משיגה את התכלית של שיפור מניעת ההברחות ממצרים לעזה בדרך הסברתית ולא מלחמתית, מצבה בעולם היה משופר בהרבה, הן בשל הפחתת השימוש בכוח, והם משום שהסברה מקיפה הייתה משיגה לא רק הישג נקודתי, אלא הישג כללי יותר של שינוי עמדות באירופה ובארצות הברית, ציבור אשר עמדתו משפיעה בעקיפין על הכרעות מועצת הביטחון. כלומר, ההסתייגות של השמאל מהסברת ישראל והדבקות הצדקנית ב"האשמת ישראל ורק ישראל" אינה משרתת כל מטרה - נהפוך הוא – דווקא הסברה מאסיבית של ישראל בעולם הייתה יכולה להפחית את היקף השימוש בכוח – שכן הסברה מאסיבית הייתה משיגה יעדים רבים בדרך של שינוי עמדות הציבור במדינות החברות במועצת הביטחון, תוך שעמדות-קהל אלו תשפענה בעקיפין על הכרעות מועצת הביטחון. לו השמאל היה טורח להסביר גם את הצד של ישראל, זה היה משרת את מטרותיו בדרכים נוספות. זאת ועוד: לו השמאל היה נוטל חלק בהסברת ישראל, הסברתו הייתה נתפסת כאמינה יותר בעולם, וזאת משום שהוא (השמאל) מתנגד לכיבוש. ולא זו אף זו: כיום נדמה כי השמאל הרדיקלי מתרחק יותר ויותר מן הציבור בישראל, במן אליטיזם סגפני וצדקני של הלקאה עצמית חד-צדדית אשר עטופה בנייר צלופן כמו אינטלקטואלי: קריאת מאמריהם של כמה מדוברי השמאל הרדיקלי, תוך עיון במקביל בטוקבקיסטים למאמרים אלו, מגלה דו-שיח של חרשים בין השמאל הרדיקלי האינטלקטואלי לבין הציבור הישראלי ה"ממוצע": מאמריהם של כותבי ה'גדה השמאלית' ודומיהם תמיד מלאים ברטוריקת ה'כיבוש/נישול/קולוניאליזם/אוכלוסיה ילידית/"אם רק נוותר יפסקו הקסמאים" - תוך הצגה חד-ממדית של ישראל לא רק כציר הרשע אלא כחור השחור של הרשע, מעין מדינה האוספת אליה את כל הרשע בעולם, ומצד שני החרשה או ותרנות או סלחנות או "הבנה" כלפי התוקפנות הפלשתינית אשר מכוונת בראש ובראשונה לאזרחים, ורק לאזרחים. כשקוראים את מאמריהם, מזדעקת השאלה: "אבל מה עם גינוי הצד השני" – זהו חסר אשר זועק בשקט גמור באתרי השמאל הרדיקלי. האם השמאל באמת רוצה בפיתרון של שתי מדינות לשני עמים? אם כן, עליו לשכנע את הציבור, ולא להתבצר במסר צדקני. והמסר שלו יהיה פחות צדקני ויותר ריאלי, אם הוא יוצג תוך הצגת פשעי הצד השני, ומלוא מורכבות התמונה.

אז מהו הפיתרון? אהיה כנה. אלמלא הייתי נגעלת מפוליטיקה ארגונית/תנועתית/מפלגתית הייתי מקימה תנועה והייתי קוראת לה 'הסברה ושלום'. התנועה הייתה שמה לה למטרה ליצור הפיכה בקונספציה הישראלית ציונית אשר מושתתת על כוח ועל עוד כוח. בישראל רווחת תפיסה שצריך 'להראות להם' ו'לצרוב להם בתודעה' ו'להיכנס באמ אמ אמא שלהם', ואם זה לא מצליח פעם אחת, אז יוצאים לסיבוב נוסף שבו משקמים את יכולות ההרתעה מהפעם הקודמת, תוך שנערכים לסיבוב הבא וחוזר חלילה. איני סבורה שהשימוש בכוח צבאי פסול קטגורית. נהפוך הוא: פעמים רבות הוא מוצדק ונחוץ וחוסך שפיכת דם רבה יותר בשלב מאוחר יותר (מדוע הגבול הלבנוני נדם במהלך מלחמת עזה? האין זו ההרתעה שנוצרה?). עם זאת, הכוח הצבאי הינו רק צלע אחת במשולש, אשר דורש גם מהלכים מדיניים והסברה מאסיבית. לחולל מהפך תפיסתי לפני למעלה מ-100 שנה קמו יהודים חלוצים ומרדו ב"בית אבא". הם מאסו ביהדות הרופסת, הנכנעת, המנסה להתאים את עצמה לסביבה ה'גוית' האירופית. הם יצרו מהפך תפיסתי. הם הפכו את היהודי הגלותי אשר ממתין בחרדה למוצא פיו של הפריץ התורן (אשר יקבע את גורלו) ליהודי אשר נוטל את גורלו בידיו, עובד את אדמתו, ומגן על גופו ועל רכושו באמצעות נשקו. המהפך היה מהותי, קונספטואלי, של 180 מעלות: מהפך תודעתי, מהפך כמעט גנטי, אם נשתמש בשפה מדיקלית. כאילו תאי ה-DNA של הגניוס היהודי השתנו מיהודי אשר לומד תורה ב'כולל' ליהודי אשר מעבד את אדמתו, נקשר אליה, ומגן עליה בעזרת נשקו. תמונות משנות השלושים והארבעים מציגות יהודים ציונים גאים, צברים, מתעמלים, נושאים נשק ועובדים את האדמה. להתאים את התפיסה לשינוי העיתים זה היה מהפך ראוי לזמנו. אך כפי שתפיסת הגלות הנצחית והמשיחיות כדרך הגאולה היחידה התגלתה כבלתי רלוונטית בסוף המאה ה-19, ונזקקה לתפיסה אחרת אשר תחתור תחתיה, כך גם היום. יהדות השרירים צריכה להתחלף ב'יהדות הדיבורים'. לא על הכוח לבדו. על הציבור הישראלי לערוך מהפך קונספטואלי. אצלנו חושבים שהעולם מתחיל ונגמר בציר פילדלפי, בשכם או בחברון: אם נתפוס כמה מבוקשים בשכם, אם נתנקש באיזה אבו משהו בחברון, אם נפציץ מנהרות בפילדלפי, הרי שתם ונשלם, ו"בנק המטרות" מולא ב'וי'אים רבים מספור. אך לא כך הוא. בזמן שבנק המטרות הצבאי ממולא, בנק אחר מדלל: בנק הלגיטימציה של ישראל בעולם. ישראל מפציצה מנהרות בציר פילדלפי, אך תוך כדי כך מזניחה את חזית ההסברה, אשר עם הפיכת אובמה לנשיא – הופכת להיות החזית החשובה ביותר שלנו: אובמה לא יטיל וטו על החלטות מועצת הביטחון, וישראל עלולה לעמוד אל מול החלטות שפחות ופחות תאהב במועצת הביטחון, החלטות שלא רק 'ימליצו' לישראל לבצע צעדים, אלא אף יכולות לאכוף ולכפות עליה צעדים אלו (עם אובמה הכל יכול לקרות). לא על החרב לבדה - מיהדות השרירים ליהדות הדיבורים ישראל מיצתה את קונספט 'יהדות השרירים', אשר היה אתוס מכונן ביצירת ה'אדם החדש היהודי' בראשית ימי הציונית. אין זה אומר שעליה להיגמל לחלוטין משימוש בכוח, אלא עליה להבין את תפקיד השימוש בכוח בתוך מערך משולב שבו יש ומשתמשים בכוח צבאי, אך יש ומשתמשים בכלים מדיניים ובכלים הסברתיים. על ישראל לעבור למדיניות הסברה אגרסיבית, מאסיבית, אינטנסיבית, מדיניות הסברה אשר תתייחס להסברה באותה חרדת קודש שעד כה התייחסנו בה לביטחון. במקום להוקיע את הזמרת מרינה על כך שלא גוייסה לצבא, יש לאפשר לה להשתמש בכריזמה הבימתית שלה בכדי לנסוע לחו"ל ולהסביר את ישראל בפני בני נוער צרפתיים, אנגלים, שוודים או גרמנים, לדוגמא. הוקעת מרינה אשר לא גוייסה לצבא היא סימפטום לחברה אשר רואה הכל דרך החור של הטנק, ותוך כדי ראייה צרה זו מפספסת את ההזדמנות להסביר את עצמה. נשיאותו של אובמה תמחיש לנו היטב את תוצאת הזנחת ההסברה, אלא אם כן הסברה זו תחל, מעתה, באינטנסיביות צונמית כמעט, אשר תחפה ותכסה על דילול ההסברה שהיה פה עד כה.

יטענו מי שיטענו כי לאור מראות ההרוגים בעזה "אין מה להסביר" ו"אין טעם להסביר". תפיסה זו שגויה. תמיד ניתן להסביר כי החמאס פוגע קודם כל בנשים ובילדים, ולא כתוצר לוואי של ניסיונו לפגוע במטרות צבאיות, כפי שישראל עושה. שנית - כאשר ישראל תתחיל להסביר את עצמה כפרויקט לאומי ראשון במעלה, ולא כאיזה עיסוק צדדי לא-נחשב של משרד החוץ (מדוע בכלל מינו פרופסורית למשפט אזרחי, מבריקה ככל שתהיה, כשגרירת ישראל באו"ם, במקום למנות מומחה או מומחית ליחסים בינלאומיים / מזרח תיכון / משפט בינלאומי פומבי???) – היא תבין לבד שלצורך הסברה זו יש לצמצם את השימוש בכוח היכן ששימוש זה עלול לפגוע גם כתוצר לוואי לא רצוי בחפים מפשע. אך מצד שני, אם ההסברה תשיג מטרות מסוימות, השימוש בכוח יהפוך לפחות ופחות נחוץ. הסברה ביחד עם שלום - מדוע? ציינתי למעלה כי אלמלא הייתי סולדת מפוליטיקה מפלגתית/ארגונית/תנועתית הייתי מקימה תנועה בשם 'הסברה ושלום'. הסבתי מדוע ההסברה חשובה, בייחוד בעידן אובמה. מדוע ההסברה משתלבת היטב עם השלום? הכשל התפיסתי של ארגוני שמאל הוא שלא די בכך שה-BBC והעולם כולו משמיצים את ישראל, עליהם להצטרף לחגיגה ולספק חומר בידי משמיצים מקצוענים של ישראל, וזאת כחלק מאיזה אתוס 'מוסרי' של היטהרות. האמנם? לטעמי, הסברה ישראלית צריכה לשרת את מטרות השלום טוב יותר: ראשית, היא תשפר את עמדות הפתיחה של ישראל, שנית, היא תפחית את הצורך בשימוש בכוח בכך שתשיג מטרות מדיניות (ואפילו הכרעות במועצת הביטחון) בכלים של הסברה ולא בכלים של הפגזה מן האוויר, שלישית, הסברה מאסיבית תוביל להפקת המירב מרצונה בשלום: ישראל מצאה את עצמה בימי אוסלו נכונה לסגת משטחים רבים וקיבלה פיגועים בתגובה, ישראל מצאה את עצמה לאחר קמפ דיוויד כורעת תחת נטל אינתפידת אל-אקצה: דווקא מאמצי שלום אשר ילוו בהסברה ישראלית מאסיבית יוכלו למקסם את הישגי השלום ולהפחית את הסיכון של טרור בתגובה למאמצי שלום שאינם נאים דיים בעיני הצד השני. הבנת ישראל כי הסברה הינה עיקר העיקרים בעשייה הציונית בעידן אובמה ו"אין יותר וטו במועצת הביטחון" – תגרום לה לעשות מאמצים כנים לשלום וזאת כדי לייעל את ההסברה, אך דווקא ההסברה תהווה חישוק ביטחון מפני התפרקות מהגנה וביטחון בשמו של שלום סרק. במילים אחרות: בניגוד לתפיסה הדיכוטומית קטיגורית אשר רואה את תפקידו של השמאל בהלקאת ישראל בתקשורת, ואת תפקידו של הימין באיסוף נתונים אודות מגרעות הצד השני, אני רואה בהסברה מאסיבית כלי אשר לא זו בלבד שיקדם את השלום, אלא בעיקר יהה בלם הזעזועים של תהליך שלום לא זהיר אשר נותן יותר מדי מבלי לקבל כל תמורה, שכן הסברה מאסיבית תחזק את עמדות הפתיחה של ישראל בכל משא-ומתן עתידי. אני רואה בהסברה ובשלום כלים שלובים אשר נחוצים בעידן אובמה ואשר יחשקו ויחזקו אחד את השני - בפועלם יחדיו.