מרים הנביאה היא דמות מרתקת, המגלמת במקרא דמויות שונות, וניצבת תמיד בצומת הדרכים הלאומית. היא ממלאת מגוון של תפקידי מפתח למען עמה. כדמות מסתורית (או כדמות צללים), על-רקע גזרות פרעה, היא מופיעה בתפקיד המיילדת ויועצת נישואין. לעומת זאת בעמדות הנהגה גלויות היא מופיעה בשירה ובבאר - כמובילת מפעל המים הלאומי - הנושאות את שמה שירת מרים ובארה של מרים.
שירת מרים יכולה לשמש נקודת מוצא לדיון בדמותה של מרים הנביאה בפרט, ובמעמדן של הנשים בכלל, והיא בעלת חשיבות מרכזית לגבי סוגיות אלה. היא מלמדת לא רק על מעמדן השוויוני של הנשים, אלא על יתרונן המובהק על פני הגברים.
דומני כי במילה 'להם' הנאמרת בשירה בלשון זכר בפסוק "ותען להם מרים" (שמות ט"ו, 21), ניתן לראות את מילת המפתח. שירתה היא התשובה הנשית לשירת משה.
בשירת משה, הנאמרת בלשון יחיד ('אז ישיר משה' 'אשירה לה" וכדומה, שם 1-2), קולו של משה, המוביל את שירת העם, הוא הדומיננטי. בעוד שקולם של הגברים, הנמצאים בעמדה פסיבית, לא נשמע.
לעומת זאת, בניגוד לפסיביות הגברית בשירת משה, הרי בשירת מרים הנאמרת בלשון רבות 'ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות' (שם 20), באה לידי ביטוי העמדה האקטיבית לא רק של מרים - דמות המנהיגה היוזמת והמובילה - אלא של כל הנשים היוצאות בעקבותיה בתופים ובמחולות, כשוות לה.
שירת מרים משמשת אפוא מודל אקטיבי לא רק לנשים, אלא גם לגברים שאליהם היא פונה. מכאן, לדעתי, השימוש במילה 'להם' בלשון זכר בשירתה הספונטנית, הקצרה והעממית, הקלה לזכירה, שבה בא לידי ביטוי המוטיב המרכזי של שירת הים (הפסוק הראשון בשירת משה), ובו מדרבנת גם את הגברים לשיר: 'שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים' (שם).
במטבע דומה של תפילה עניינית, קצרה ותמציתית, המתמקדת בעיקר (ואשר נלמדה ממרים) גמל לה משה, כשהייתה מצורעת: 'אל נא רפא נא לה' (במדבר י"ב, 13).
שירת מרים משמשת אפוא דגם למנהיגות ולשירת נשים כחנה וכדבורה הנביאות, לשירה ספונטנית, כמו גם לעמדה אקטיבית.
כמנהיגה טבעית ניחנה מרים הנביאה גם במבט לאומי רחב. היא התגלתה כמגשרת שהשכינה שלום בית, מתוך גישה ריאלית, ומנעה בחוכמתה את גירושי אביה עמרם מאִמה, ובעקבותיו נמנע פירוק משפחות אחרות (עיין רש"י שמות ב, 1). זאת בזכות האינטואיציות הבריאות שבהן ניחנה כיועצת משפחה, מבלי שלמדה בחוג לפסיכולוגיה. כמיילדת היא הצילה את הבנים מגזירת מיתה (שם א 15-22. פועה זו מרים - רש"י). יתר על כן , מתוך חוש אחריות היא נעמדה לשמור על אחיה משה בתיבה.
מעניין להצביע על ברירת מילות המפתח במקרא בתיאור דרמטי זה: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' (שם ב, 4). 'ותתצב' (ולא 'ותעמוד') - עמידה על המשמר כנציבה. 'לדעה' (ולא 'לדעת') - מלשון דעת, בינה. דומני כי מֵעֵבֶר לשמירה האישית על אחיה משה, מתוך דאגה לגורלו, בא כאן לידי ביטוי המבט הלאומי של מרים, הצופה למרחוק את הפיכת אחיה למנהיג העם. היא דואגת אפוא להכשרתו הפיזית והרוחנית לקראת תפקיד נעלה זה, שלא יינק מאישה נוכרית (שם 9-7). כפי שמציין רש"י (במדבר כ, 2), בזכות מעשה זה עלו מי הבאר במדבר לקראת היהודים, ומכאן נקרא הבאר על שמה 'בארה של מרים', אשר יש מזהים את מקורה עם חמי טבריה, הידועים בסגולותיהם הרפואיות. הבאר שירתה את ישראל 40 שנה במדבר. היא שימשה לא רק למטרות שתייה ורחצה, אלא גם למטרות פרנסה, בהצמיחה פירות טובים. מעֵבר לכך, כפי שמספר המדרש, באורח ניסי שימשה הבאר כתמרור דרכים. היה לה תפקיד מוביל בארגון סדרי החניה לפי מחנות: שכינה, לוויה והשבטים. מלבד זאת העם והענן חנו לכבודה של מרים כשנצטרעה (שם י"ב, 15).
נראה כי מרים יכולה לשמש אם טיפוס (המשקל הנשי של אב טיפוס) למעמד הנשים ואופיין. הצבעתי על תכונותיה של מרים, שהצטיינה בתבונה, בספונטניות, ברוחניות, במנהיגות ובעמדה אקטיבית. ואומנם, חז"ל מציינים כי האישה ניחנה בבינה יתרה על האיש (נידה מ"ה, ב). נראה לי כי ניתן לזהות את הבינה, בדמות האינטואיציה הנשית הטבעית, כאינטליגנציה רגשית (E.Q). בעבודת המשכן תכונה זו זכתה לתואר 'חוכמת לב' (שמות ל"ה, 25), בדומה לתואר שהוכתרו בו אמני המשכן, בצלאל ואהליהב. במובן הרחב היא מגלמת את כל מרכיבי האינטלגנציה, הרוחנית, האינטלקטואלית, הרגשית והמעשית, כפי שהם באים לידי ביטוי בפסוק: 'וימלא אותו רוח אלוקים, בחוכמה בתבונה בדעת ובכל מלאכה' (שם 31). הוא הדין לפסוק: חכמות נשים בנתה ביתה (משלי ט, 1).
אכן, תכונת הבינה משתלבת בשתי תכונות נוספות שבהן ניחנו הנשים, ואשר מבטאות את עדיפותן של פני הגברים. התכונה האחת היא רוחניות, והתכונה השנייה היא האקטיביות (שאפשר לראות בה תוצאה של שתי התכונות הקודמות - בינה ורוחניות). מעמדן הרוחני הגבוה מהגברים מקנה לנשים פטור ממצוות שהזמן גרמן, בשעה שגברים זקוקים יותר למצוות, ככלי נשק במלחמתם נגד היצר הרע.
העדיפות הרוחנית של הנשים באה לידי ביטוי ספציפי גם ביתרונן הנבואי של האימהות שרה ורבקה על האבות. כדמויות חינוכיות הן חזו את השפעת הסביבה השלילית של ישמעאל ועשו, ועל כן דאגו להרחקתם הפיזית והרוחנית מבניהם יצחק ויעקב, העתידים להיות אבות האומה היהודית. ואמנם, הקדוש ברוך הוא אישר את המהלך לאברהם אבינו, באומרו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' (בראשית כ"א, 12). כפי שמציין רש"י, מכאן שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. הוא הדין לנטילת הברכות של יעקב מידי עשו, ביוזמת רבקה, מַהֲלָךְ שאושר בתורה על-ידי התגלות ה' לאבות, ואף על-ידי שרוֹ של עֵשָׂו.
גם בסוגיית הירושה של בנות צלפחד משתקפת עליונותן ברוח הקודש על פני משה רבנו, שנעלמה ממנו הלכה זו. ואומנם הקב"ה אישר את תביעתן הצודקת לגבי ירושת נחלת אביהן, שהפכה להלכה בתורה, באומרו למשה: 'כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להן אחוזת נחלה' (במדבר כ"ז, 7).
עליונותה הנבואית של האישה מתבטאת גם בדברי המדרש על קריעת ים סוף: 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (עיין רש"י שמות ט"ו, 2). מעבר לסטטוס החברתי הנמוך השפחה (ולא העבד) התאפיינה בחוש נבואה טבעי. כפי שציינתי, היתרון הנבואי האולטימטיבי של האישה הוא פרי השילוב המנצח של הבינה והרוחניות הנשית.
בשל תכונות אלה האישה היא דמות חינוכית אידיאלית, המנחילה תורה לצאצאיה, כדברי החכם מכל אדם: 'אל תטוש תורת אמך' (משלי י"ד, 1). בהתאם לכך הפנייה אליה במעמד הר סיני בקבלת התורה, כדברי רש"י, היא בלשון אמירה רכה: 'כה תאמר לבית יעקב' (שמות י"ט, 3). זאת לעומת הפנייה בלשון היגד קשה לגברים, לשון תוכחה ומוסר: 'ותגד לבית ישראל' (שם), וכן 'והגדת לבנך'. באותה מטבע האב גם מעביר את המצוות לבניו. מכאן הביטוי הרווח במשלי (ובגירסת רמב"ן) 'מוסר אב' וכן הפנייה: נצור בני מצוות אביך (משלי שם).
בניגוד לגברים - שנחשפו כצופים פסיביים להתגלות אלוקית דרך הניסים במצרים ועל ים סוף, אך ללא מעשים מצידם - הנשים, בזכות מעלותיהן הייחודיות ופעילותן, לא השתתפו בחטאי העגל והמרגלים. כמו-כן במחלוקת קורח ועדתו הן אף ניסו להניא את בעליהן מהחטא. כפי שמצביע הכתוב (שמות ל"ה, 26-25), בעבודת המשכן הן היו פעילות ביותר בטוויית האריגים, וכדברי רמב"ן (שם 22) הקדימו את תרומתן לפני הגברים.