מבחן דר שטירמר

כשהתחלתי לצפות במערכון המתנחלים בתוכנית ארץ נהדרת הייתי סבור תחילה שמדובר בסאטירה על האופן המגוחך שבו השמאלנים מציגים את המתיישבים ביהודה ושומרון, אך כשהסתיים המערכון בלי שתופיע שורת המחץ שמעמידה את המערכון בהקשר הזה, הבנתי כי הפעם היוצרים הרחיקו לכת. התגובות הזועמות לא איחרו לבוא. לא הייתי טורח להגיב על הטינופת הזו אילמלא שמעתי באחד מצעקוני הטלוויזיה את אחד מהמסנגרים על ביב השופכין הנ"ל מצהיר כי סאטירה היא כואבת, והעובדה שהיא כואבת מצביעה על כך שיש דברים בגו. האם זה הוא מבחנה של סאטירה? אני יכול להעלות בדעתי כהרף עין צורות נבזיות של הטלת רפש באנשי שמאל ובקודשיהם שתוציא אותם מעורם מרוב כאב. אבל יותר פשוט להיזכר בסאטירה כואבת מאוד שהופיעה בעיתון בשם דר שטירמר בגרמניה בשנות השלושים. אין ספק שהסאטירה ההיא הייתה כואבת. על-פי מבחנו של הליצן השמאלן מסתבר אם כך שהיא פגעה בנקודה אמיתית. כנראה שהיהודים הם בכל זאת זבי חוטם ארוך שאונסים בתולות-אריות ושולטים בעולם באמצעות כספם. חופש הביטוי - איפה הגבול? קיימות אינספור דרכים לנצל לרעה את חופש הביטוי. לא קשה לקחת את חופש הביטוי למחוזות של שיסוי, שנאה ואמיתות הפוכות דוגמת 1984 של אורוול. באשר לסאטירה מהסוג הזה, יש להחיל עליה מבחן מסוג שונה. המבחן האמיתי הוא כיצד היה נראה המערכון אילו היה מופיע בערוץ אנטישמי, ובמקום להכליל אותו רק על כל ציבור המתיישבים - היו מכלילים אותו על כל היהודים. מה שמזכיר לי שאכן שוב מופיעים כיום מערכונים מסוג זה באמצעי תקשורת אנטישמיים בכל העולם. וזו הזדמנות טובה לקרוא לכנסת ה- 18 שזה עתה הושבעה להכליל בדיוניה הקרובים גם הצעת חוק נגד אנטישמיות והכחשת שואה. הגיע הזמן שאפילו בישראל יהיה חוק כזה. ואל תתבלבלו - אנטישמיות היא שנאת יהודים בלבד, ולא התנגדות לכל הגזע השמי.