בשנות השבעים התגלה כזכור, כי
יצחק ולאה רבין מחזיקים עשרים אלף דולר בחשבון בנק בארצות הברית - דבר שהיה אסור על-פי החוק באותם ימים.
כתוצאה מהחשיפה נאלץ יצחק רבין להתפטר מתפקידו כראש הממשלה וכראש המפלגה, וכן הוטל עליו תשלום כופר כסף. נוסף לכך, רעייתו של רבין הועמדה לדין פלילי, הוטל עליה קנס כבד וכן מאסר על תנאי.
לא עבר שבוע מיום משפטה של לאה רבין והציבור התבשר על פרשת דולרים חדשה:
אבא אבן נלכד ברשת! והמדובר הפעם - לא בעשרים אלף דולר, כי אם בסכום מפחיד הגדול כמעט פי עשרים: המדובר בשלוש מאות חמישים ואחד אלף דולר.
אמרנו "מפחיד" כי סכום בסדר גודל שכזה, היה בכוחו לשלוח את מי שאחז בו, בלא היתר, לבית הסוהר ממש. היכול מישהו להעלות בדעתו אפשרות מבעיתה שאבא אבן - איש שהוא גם אגדה - יישב על ספסל הנאשמים ויילך לבית הסוהר?
כי זאת לזכור: אבא אבן, שר החוץ לשעבר, דיפלומט נערץ, נמנה על מדינאיה הבולטים של המדינה ונושא דברה, דמות שקנתה לעצמה מעמד בינלאומי מכובד ומוכר בטרקליני אומות העולם.
המסוגל
אהרן ברק לשסות באבא אבן את מבחן בוזגלו?
פקידי האוצר מבקשים מאבא אבן הסבר.
אבא אבן טוען כי קיבל ממשרד האוצר היתר להחזיק בדולרים.
אבל ההיתר - מעשה שטן - אינו נמצא ברשותו. אולי הלך לאיבוד?
אבא אבן ממשיך לטעון שקיבל היתר. מחפשים במשרד האוצר אסמכתה או העתק של ההיתר הנטען. מחפשים ומחפשים. התקשורת עוקבת אחר החיפושים בדריכות. והחיפושים נמשכים. והנה, השטן עושה שמות גם במשרד האוצר: גם שם לא מוצאים אסמכתה כלשהי לכך שאבא אבן קיבל אי-פעם היתר. אולי הלך לאיבוד גם שם? מחפשים גם בגנזך המדינה, אבל גם שם אין זכר להיתר.
ואבא אבן בשלו: הוא ממשיך וטוען כי קיבל היתר. לדבריו, היה זה המפקח על מטבע חוץ באוצר שהעניק לו בזמנו את ההיתר. אבל איזה ביש מזל: אותו מפקח איננו יכול לאשר הטענה, כי מתברר - אבוי - שהוא נפטר בינתיים.
ראש הממשלה (בפועל),
שמעון פרס, שהחליף את רבין לאחר התפטרותו, משחרר הודעה זהירה: "אין זה סוד שאבא אבן הוא סופר חרוץ. הוציא ספרים לחו"ל שקיבל תמורתם מטבע זר. הוא גם יבואן וגם יצואן...".
פקידי האוצר מסרבים להתרגש.
ההשוואה לדולרים של רבין בלתי נמנעת. רבין סקרן: כיצד ינהג ברק באבן? ברק מן הסתם יודע שרבין - ובוודאי אשתו - יבחנו את צעדיו בזכוכית מגדלת.
אבא אבן נקלע למצוקה מהקשות בחייו - אם לא הקשה שבהן. רק היושב במרומים - או עורך דין טוב - יכול לחלצו מהסבך. אבא אבן מעמיד את
עורך הדין יעקב נאמן לייצגו.
לעו"ד יעקב נאמן, נוסף על ידענותו הרבה, יש "תכונה" נוספת שמעולם לא הזיקה לאיש: הוא מכיר - אישית - את אהרן ברק. בהמשך עוד נעמוד על טיבה של היכרות זו.
אבא אבן נמצא במצב משפטי עדין אם לא נואש. שכן, מי שאוחז במטבע חוץ - כך החוק - עליו ההוכחה שהוא קיבל היתר לכך. ואבא אבן, כפי שראינו, אינו יכול להציג היתר כזה, וגם במשרד האוצר - איזה צירוף מקרים אכזרי - אין אסמכתה לכך שקיבל אי פעם היתר.
אבא אבן - במצוקתו - מנסה להיאחז בטענה חילופית: לדבריו, למעשה הוא אינו זקוק כלל להיתר כיוון שהוא בכלל "תושב מבקר" בארץ - דהיינו, הוא שוהה בחו"ל למעלה ממאה ושמונים יום בשנה.
"קומנדו 181" נקראים באותם ימים הישראלים הללו שאבא אבן - חבר כנסת באותם ימים - מבקש להימנות עימם.
פקידי האוצר מסרבים להעניק לח"כ אבן את הסטטוס המפוקפק הזה. הם טוענים שהמחוקק - כאשר קבע את הסטטוס של "תושב מבקר" - לא ראה לנגד עיניו איש כמו אבא אבן. אבא אבן מנסה, איפוא, דרך נוספת: הוא מבקש מפקידי האוצר שיעניקו לו היתר רטרואקטיבי, אך גם בקשה זו - מה לעשות - נדחית. נותרת אם כך הטענה המקורית: אבא אבן טוען שקיבל בזמנו היתר - גם אם אין בנמצא מסמך כלשהו היכול לאשר זאת. אבא אבן מגיש לאוצר תצהיר אישי, וגם מביא את מזכירותיו להעיד שקיבל בעבר היתר.
ברק "מתלבט"
התיק עובר להכרעת הפרקליטות. ובפרקליטות שוברים את הראש כיצד לנהוג. עו"ד נאמן פועל לשכנע את ברק שאבא אבן אכן קיבל היתר. אבל
פרקליט המחוז, מיכה קירש, איננו מאמין "לסיפורים שלהם על ההיתר". הוא דורש להעמיד את אבן לדין וסבור שטענותיהם של אבא אבן ועדיו בדבר קבלת ההיתר - הן עניין להכרעת בית המשפט. ופרקליט המחוז - זאת לדעת - הינו אדם עתיר ניסיון בניהול תיקים פליליים.
ובכלל, תיקו של אבא אבן, מבחינה משפטית, איננו מסובך כל עיקר. שהרי, אין מחלוקת על עובדת הבסיס - החזקת הדולרים - ומכאן, על אבא אבן להראות כי קיבל היתר לכך.
פרקליט המחוז דורש מברק לנקוט כלפי אבא אבן אותה אמת מידה שנקט זמן קצר קודם לכן כלפי משפחת רבין. ומנגד, עו"ד נאמן דוחק בברק לקבל את גירסת לקוחו.
אהרן ברק הופך בעניין מצד לצד והופך שוב - וכביכול מתלבט. ברק דורש להחזיר התיק לאוצר לצורך השלמות. התיק חוזר לאוצר ושב לפרקליטות עם ההשלמות, אך אלה אינן מתירות את ספקותיו של ברק. הדיונים בפרקליטות נמשכים. ופרקליט המחוז בשלו: יש להעמיד את אבא אבן לדין.
ברק ממשיך כאילו להתחבט. לשון המאזניים נעה מצד אל צד. עד שבסופו של דבר ברק משחרר החלטה:
התיק ייסגר!
אבא אבן יכול לנשום לרווחה. הוא קפץ מהרשת בחזרה אל המים החיים.
יצחק ולאה רבין זועמים
התקשורת קונה את ההחלטה של ברק על קירבה וכרעיה. שהרי ברק כבר הוכיח שאין הוא נרתע מ"גדולים", ולכן אין סיבה להטיל ספק בכנות החלטתו בעניינו של אבא אבן.
האם התקשורת מצויידת במלוא הנתונים? מיד נראה.
אבל יצחק רבין רותח. הוא משוכנע שברק היפלה אותו לרעה. גם לאה רבין זועמת. תחושת ההפליה בוערת בה. יצחק ולאה רבין כאבו, עד יומם האחרון, את התחושה המכרסמת של ההפליה. ומתברר שיצחק ולאה רבין עוד לא ידעו הכל - כפי שמיד נראה.
אבל חשוב להקדים ולהבהיר: ההחלטה לסגור את תיקו של אבן נפלה תוך מחלוקת קשה בפרקליטות - כאשר פרקליט המחוז עמד על כך שיש להעמיד את אבא אבן לדין פלילי. במצב עניינים שכזה, הייתה קיימת חשיבות מיוחדת לכך שהמתדיינים המשתתפים בהכרעה יבואו בידיים נקיות מכל שיקול זר.
והחשיבות המיוחדת הזאת לבוא בידיים נקיות הופכת קריטית ממש לגבי היועץ המשפטי לממשלה. שהרי היועץ המשפטי לממשלה הוא זה היושב בראש השולחן והוא זה שבסופו של דבר מחליט וקובע. כלומר, שההחלטות בפרקליטות לא מתקבלות באורח דמוקרטי על דעת הרוב. היועץ המשפטי לממשלה מוסמך לקבוע מה ייעשה בתיק פלוני - גם אם הוא במיעוט. במילים אחרות, שיקול זר במערכת שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה, בכוחו להכריע את הכף. ומקל וחומר הדברים כאשר היועץ המשפטי מחליט לסגור תיק.
במה דברים אמורים: כאשר היועץ המשפטי לממשלה מחליט להגיש כתב אישום, כי אז מובן הדבר שבכך הוא מעביר את סופיות ההחלטה בגורל התיק הלאה לידיו של בית המשפט. לא כן כאשר היועץ המשפטי מחליט לסגור תיק. שכן, בהחלטת סגירה, המילה האחרונה בגורל התיק היא שלו, כך שהחלטתו היא בבחינת מעשה שיפוטי ממש.
עורך הדין של השופט
ועתה אנחנו מגיעים ללב בעניין: אהרן ברק, כך מתברר, היה נתון במצב אישי מיוחד מאוד כאשר הוא טיפל בתיקו של אבא אבן והחליט לסגרו. במה דברים אמורים? כזכור, היה זה עו"ד יעקב נאמן שייצג בנאמנות את אבא אבן מול אהרן ברק. אבל מתברר שלא רק אבא אבן היה לקוחו של עו"ד נאמן. מתברר שקודם לכן טיפל עו"ד יעקב נאמן בדיסקרטיות בעניין פרטי - ורגיש - של לקוח חשוב אחר:
אהרן ברק בכבודו ובעצמו.
מתברר שערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נזקק ברק לעורך דין מומחה לענייני מס הכנסה, שייתן לו ייעוץ משפטי וחוות דעת בקשר לענייני מס ההכנסה הפרטיים שלו. המדובר היה בהכנסותיו של ברק מתקופת עבודתו בחו"ל (באו"ם) כמה שנים קודם לכן. בהקשר זה יצויין, שמבחינת חוקי המס - שאלת החבות במס על הכנסה שנוצרה בחו"ל לקתה אז באי-בהירות והייתה תלויה בפרשנות ובאופן סיווג העבודה שנעשתה בחו"ל.
ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה רצה ברק לנקות את השולחן ולהסדיר את ענייני מס ההכנסה שלו בקשר להכנסות הללו. לצורך כך נזקק ברק לייעוץ ולחוות דעת משפטית שתבהיר גם את שאלת החבות שלו במס נוכח אי-הבהירות לעיל.
ברק פנה אל תלמידו לשעבר מהאוניברסיטה, שהפך בינתיים למומחה בענייני מיסים - הלא הוא עו"ד יעקב נאמן. עו"ד נאמן ייעץ לברק בענייני המס ואף ציידו בחוות דעת משפטית כזו, האומרת שהכנסתו מהעבודה באו"ם בזמנו איננה חייבת במס הכנסה.
אין ספק שענייני מס הכנסה של אדם - כל אדם - הם מהרגישים שבענייניו, והדברים ידועים. ובעניינו של ברק, הדברים - מעצם טבעם - היו טבועים ברגישות יתר, לאור העובדה שהוא מכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
לעניין זה, מה לנו יותר מכך שחוות הדעת שהכין עו"ד נאמן נושאת את התאריך 27 ביוני 1975 - כלומר שלושה ימים בלבד לפני כניסתו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? הרי עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על רגישות העניין ועל רצונו של ברק לנקות את השולחן בחיפזון ערב הכניסה לתפקידו.
וכעדות נוספת לרגישות עניינו של ברק, מתברר כי יותר מעשרים שנה שמר נאמן בכספת הפרטית שלו את חוות הדעת, אבל הקפיד למחוק מראש העמוד, בדיו שחורה, את שמו ואת כתובתו של אהרן ברק. ובמצב עניינים רגיש שכזה חוזר עו"ד נאמן אל אהרן ברק עם לקוח אחר שלו - אבא אבן.
ובכן, היש הבדל בין ניגוד האינטרסים המושחת הזה, שבו היה נתון אהרן ברק, לבין מצבו של שוקי ויטה?
היכול מישהו לטעון ברצינות שברק היה מסוגל לדון ולהחליט -
ללא משוא פנים - בעניין לקוח של עורך דין, שעה שגם הוא עצמו היה לקוחו של אותו עורך דין, וכל זאת בעניין כה רגיש השמור בסוד בכספת של אותו עורך דין - על כל המשתמע מכך?
היכול מישהו לטעון ברצינות שעמדתו - הקובעת והמכריעה - של ברק לא הושפעה מהסיטואציה האישית שאליה הוא עצמו נקלע?
האם, בנסיבות אלו, ברק היה משוחרר וחופשי לחלוטין להחליט בעניינו של אבא אבן באופן שלא יושפע מהעובדה, שעורך דינו של אבא אבן היה גם עורך דינו הוא, ועדיין שומר בכספתו עניין רגיש השייך לו? והרי גם ראינו שהחלטתו של ברק - כיוון שבסגירת תיק עסקינן - הינה מעשה שיפוטי ממש.
נשאלת, איפוא, השאלה האם, במצב עניינים רגיש שכזה, ראוי היה בכלל שברק ישתתף - ואף יכריע - בעניינו של אבא אבן? היש בכלל ספק שברק נקלע כאן לניגוד אינטרסים אסור?