התבוננות קלה תגלה מיד כי טיפוסים רבים ושונים יש בנוף האנושי שלנו. גם לא מעט זרמים יש באותו נוף. 'שלנו' זה עם ישראל, אבל גם מדינת ישראל. וכאמור, לא צריכים התבוננות מעמיקה כדי לזהות עובדה זו, די בהתבוננות קלה. כמובן, תופעה זו לא התחילה אצלנו, אלא כימי עולם ימיה. הנה מה שאומר המדרש (רבה, במדבר פרשה כ"א/ב) בעניין הזה: כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שָוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו. וכה"א [וכן הוא אומר (איוב כ"ח)] "לעשות לרוח משקל" לרוחות של כל בריה ובריה. מה זה אומר, שעלי להתרחק ולהרחיק אחרים ממי שדעתו שונה משלי? או אולי שמותר לי, ואולי אף מוטל עלי, להתייחס אליו בזלזול משפיל?
מאותו מדרש עולה בדיוק ההפך. לפני כן כתוב שעלינו לשבח את הקב"ה על יצירה מופלאה זו, שכולנו נבראנו בצלמו ולמרות זאת אנחנו שונים זה מזה גם במראה, גם בקול וגם בדעות: הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר "ברוך אתה י'י אלקינו מלך העולם חכם הרזים". הרבה אוכלוסין של בני אדם זה אומר הרבה פרצופים בעלי מאפיינים זהים, אבל שונים זה מזה. והברכה הזאת נועדה להזכיר לנו ולהטמיע בנו את ההכרה שזה רצונו של ה' יתברך, שכל אחד יהיה אישיות לעצמו ואסור שהפרט יאבד את ייחודיותו כי הוא נטמע בהמון. הבורא יתברך העניק לכל אחד ואחת מאתנו מאפיינים אישיים ייחודיים; מראה, תכונות אופי, כישורים שכליים, כדי שכל אחד מאתנו ינצל את יכולותיו הייחודיות להרבות טוב ואור בעולם.
בעבר הקדשנו לרעיון זה מעט התבוננות בהקשר של מנהיגות, מנהיגותו של משה רבנו. אבל ברור שהעניין הזה נוגע לכל אחד ואחת מאתנו ועובדה זו עולה מהתבוננות בפרשת השבוע שלנו, וַיִּקְרָא, שהיא הפרשה הראשונה בחומש השלישי: [א] וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. עמדנו בעבר על משמעות העובדה שה-א' של וַיִּקְרָא היא קטנה ביחס לאותיות הרגילות, קטנוּת הרומזת לענוותנותו של משה רבנו שרצה לכתוב "ויקר" מלשון מקרה ולא "ויקרא" מלשון קריאה המבטאת קירבה וחיבה. כעת ננסה להבין מדוע לא כתוב מי הוא הקורא למשה. אומנם מיד אחר כך כתוב וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, אבל על פניו נראה שכמו במקומות רבים בתורה, אפשר היה להסתפק ב-וידבר ה' אל משה (מאהל מועד) לאמר. ואם רוצים שינוי לשון, אז לכתוב רק ויקרא ה' אל משה וגו'.
אולי נצליח להבין את זה אחרי שנתבונן בפסוק הבא: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. בפסוק הזה יש חריגה תחבירית בולטת; כתוב אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. לכאורה היה נכון יותר לכתוב אָדָם מִכֶּם כִּי-יַקְרִיב קָרְבָּן לַה', הרי לא מקריבים מִכֶּם, מן האדם חלילה, אלא מן הבהמה, כמפורט בהמשך הפסוק, אז מדוע בחרה התורה לנסח כך את ההוראה? מבואר בחסידות שקורבן הוא מלשון התקרבות. כשיהודי רוצה להתקרב אל ה' - אָדָם כִּי-יַקְרִיב, עליו להקריב קודם כל מעצמו - מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אומנם הקרבן הפיזי הוא מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, אבל זה רק הצד הטכני, המעשי. ההתקרבות המהותית היא של האדם עצמו אל ה' והיא מחייבת את המתקרב להקריב מעצמו עוד לפני שהוא מקריב את הבהמה וכו'. השאלה היא איך מתקרבים לה'?
עד עכשיו היה נדמה לנו שעצם הבאת הקורבן מִן-הַבְּהֵמָה וכו' היא ההתקרבות לה'. כעת מתבוננים בפסוקי הפתיחה של ספר הקורבנות ומגלים שזה לא בדיוק כך. מגלים שעם כל החשיבות והמעלה העליונה של הקורבנות, יש שלב מקדים שבלעדיו אולי אין משמעות לקורבנות מן הבהמה. השלב הזה הוא התקרבות האדם אל ה' כאמור, והשאלה היא במה בדיוק מדובר, כיצד מתקרבים? ובכן, לזיהוי נתיב ההתקרבות קיבלנו בפסוק הראשון שני רמזים שהם שני רבדים של מודעות. הרובד הראשון נרמז לנו בעובדה שלא כתוב מי הוא הקורא למשה. כביכול משה מעצמו נדרש לזהות את הקורא אליו ולהחליט אם להיענות לקריאה. אחר כך כתוב וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, בלי שמו של משה. למרות שמן ההקשר מובן שה' מדבר אל משה, אבל אי הזכרת שמו רומזת לכך שה' מדבר אל כל אחד ואחד מאתנו. בלשון החסידות, ה' מדבר אל בחינת משה שבכל נפש מישראל.
הרעיון שה' מדבר אלינו נשמע קצת מוזר, לא?! בקושי אנחנו מצליחים לעכל את הרעיון שהוא בכלל מדבר עם בני אדם כמו משה רבנו, אז אלינו שידבר?! אכן, כן. רק שצריכים להכשיר את עצמנו לשמוע.
להרגיש אדם ולא אדם מהפסוק השני בפרשתנו עולה כי ההתקרבות אל ה' היא מהלך רב שלבי וננסה לפרט בע"ה. מה שזוכרים בדרך כלל זה שעל-פי פרשתנו בפרט וספר וַיִּקְרָא בכלל, ההתקרבות מתבטאת בהבאת קורבנות מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן. כעת אנחנו מנסים למקד את רעיוננו בשלב הקודם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. 'אדם' הוא תואר המעלה. ומלבד זאת שהוא נגזר מ'אדמה' שממנה נוצר, כתוב בחסידות שתואר זה רומז לשאיפתו של האדם להידמות לבוראו - אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. זה בפן החיובי, בפן השלילי זה רומז לשאיפה האנושית הפסולה ואף מסוכנת, לתפוס את מקומו של העליון, הבורא יתברך. אמרנו ש'אדם' הוא תואר המעלה. בחסידות מבואר שיש עוד שלושה תארים לבן המין האנושי, אנוש, איש, גבר.
'אנוש' מזכיר אנוּש, מי שמצבו הרוחני לא טוב והוא אפילו לא מודע לכך. הוא נסחף עם הזרם ואין לו אפילו שאיפה לכיוון משלו. 'איש' הוא תוארו של מי שמצליח ללכת בדרך משלו, בהתאם לנטיותיו הטבעיות ובלא להיסחף בזרם הכללי, אבל עדיין בלא ביקורת מלאה של התבונה בה חנן הבורא יתברך את האדם. 'גבר' הוא תוארו של המנסה להתגבר על עצמו, לוותר על הנוחות שבהיסחפות עם הזרם ואולי אף לשחות נגדו. הוא מתאמץ שלא לטבוע במים הרבים המציפים אותו ולמצוא לעצמו כיוון בעולם. הוא גם טורח לבחון היטב את נטיותיו הטבעיות ועושה מאמץ לשנות את טבעו בהתאם למתחייב מן השכל. 'אדם' הוא שם תואר למי שהגיע לכך ששכלו מנחה את מידותיו ושולט בהן. הוא לא נסחף לשום כיוון אלא אם כן בחר בכך במודע, כמהלך המתחייב ממסקנה שכלית. וכמובן, הכל בהתאם להוראות התורה הקדושה.
ברור לגמרי שמעלותיו של האדם ושל האיש מצויות, לפחות בכח, גם באנוש. ואם רק יתאמץ להתגבר ולהתעלות מעל הנטייה להתרכז ברבדים הנמוכים של נפשו ולהתגבר על התמכרותו לנטיותיו הטבעיות, הוא יכול להגיע למדרגת אדם או לפחות למדרגת איש. בכל מקרה, גם אדם כזה יכול להקריב קורבן לרצון לפני ה'. שהרי פוטנציאל האדם שבו עשוי להתגלות בעת רצון ובאותה שעה מעלתו היא מעלת 'אדם' המקריב. כעת אפשר להבין שכאשר התורה בוחרת בתחביר המוזר לכאורה ואומרת, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה', היא מלמדת אותנו שהשלב הראשון בהתקרבות היהודי לה' היא להקריב מעצמו. אמרנו ש'אדם' הוא תוארו של מי ששכלו מנחה אותו על-פי התורה, אבל כדי להתקרב אל ה' עליו להניח את שכלו בצד ולבטל עצמו לפני נותן התורה. שחלילה, לא יפרשן את התורה על-פי שכלו, נגד רצון ה'.
כדי להצליח בכך עליו להקטין את ה-א', וַיִּקְרָא. במילה 'אדם', הא' רומזת לאלופו של עולם, ה' יתברך ואת זה צריך האדם לזכור תמיד. שהרי מצד עצמו, האדם נוטה לחשוב על עצמו כעל אדם. כאילו הוא איש המעלה, שהחיבור שלו לאלופו של עולם הוא מושלם. כאילו כל מה שצריך לתקן אצלו, להקריב לה', זה את הבהמה, הבקר והצאן שהאותיות 'דם' במלה 'אדם' מייצגות אותן. אבל הוא עצמו - הוא מושלם, תודה. באה התורה ואומרת לנו שמי שאינו מקטין עצמו, מי שאינו חווה בתמידות את עובדת ריחוקו מה' יתברך, את העובדה שהוא אדם ולא אדם, אינו יכול להתקרב אל ה'. ואדרבה, גם קורבנות בהמה שיגיש לא יתקבלו ברצון, שכן הקרבת הבהמה היא רק ביטוי להתקרבות האדם. אם האדם נשאר רחוק כי הוא מרגיש גדול - לא רק שהבהמה שיקריב לא תתקבל, היא אף עלולה להוריד את האדם שבו למדרגתה, והוא יתבהם ויילך ר"ל.
כאשר אדם מתייחס אל עצמו כאל אדם, הוא רחוק מהקב"ה כנ"ל, למרות שהוא בטוח שההפך הוא הנכון, שכן הוא תלמיד חכם יודע תורה ואף מקפיד ללמוד אותה ככל יכולתו. הא' שבתואר אדם מתחלפת אצלו בא' של אגו וזה כל עניינו בחיים. במצב כזה, אין לשום זולת תפיסת מקום אצלו. בכל אחד הוא רואה מתחרה אפשרי וריבוי הדעות שהקב"ה הטביע בעולמו הוא לצנינים בעיניו. הוא מתנגד לכל מה ומי שאינו דומה לו בדעותיו ויעשה כל מאמץ לבטל את מתנגדיו ולהשפילם עד עפר. אבל כמובן, מה שלמדים משני הפסוקים הראשונים בפרשת השבוע, הוא שהיחס לזולת אמור להיות בדיוק הפוך. הא' הקטנה של וַיִּקְרָא קוראת לנו להקטין את עצמנו אל מול הרבונו של עולם, וזהו תנאי שקיומו מאפשר את התקרבותנו אליו. ההיענות שלנו לקריאה, מניעה אותנו בדרך ממילא להתייחס בכבוד אל כל זולת באשר הוא, ולו רק משום שגם הוא נברא על-ידי אותו בורא שברא אותנו.
וכל שנותר זה להתפלל לקב"ה שיפקח את עינינו לראות את האמת, שאנחנו אדם ולא אדם, כך נצליח להתקרב אליו ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.