אחת ל-28 שנה, מזכה אותנו הקדוש ברוך הוא במצוה נדירה, ברכת "עושה מעשה בראשית" על החמה בבוא תקופת ניסן, בהגיעה למקום תלייתה ברקיע בששת ימי בראשית. את הברכה הזו הננו מברכים בדרך-כלל על ראיית דבר מופלא שבטבע (ברק, כוכב-שביט, מטאור; ים, נהר גדול; הר גבוה במיוחד). גם על אורם של המאור הגדול (השמש, החמה) והמאור הקטן (הירח, הלבנה) אנו מברכים. על חידוש אורה של לבנה אנו מברכים מדי חדש "ברוך אתה ה'... אשר במאמרו ברא שחקים (בתחילתה אנו מזכירים את כל צבא השמים!)... ברוך אתה ה', מחדש חדשים". מתי מברכים על חידוש אורה של חמה?
שמא תאמרו, על הלבנה מברכים כי אכן אורה מתחדש מדי חדש, אבל מה יש לברך על החמה? ועוד, הן כל יום ויום אנו מברכים את הקב"ה "יוצר אור ובורא חשך... ברוך אתה ה', יוצר המאורות" (וכאן נרמזת-נזכרת גם הלבנה!), בברכה הראשונה של פני קריאת-שמע של שחרית, כלומר, על זריחתה מחדש עם בקר, וזאת מדי בקר בבָקרו! ברם, בכל זאת קיימת "ברכת החמה", היא ברכת "עושה מעשה בראשית" הרגילה, לא כל יום, ולא כל שנה, ולא כל שמיטה (7 שנים), אלא אחת לעשרים ושמונה שנה!!!
למה ומדוע?
אכן, כל יום אנו מודים לה' על הזריחו לנו את השמש, החמה, המאירה והמבשילה את הפירות, ברם, אחת ל-28 שנה קיים בה חידוש, התחדשות, שאינו בכל יום או בכל שנה.
שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות, שהן 4 עונות: תקופת ניסן/האביב, תקופת תמוז/הקיץ, תקופת תשרי/הסתיו ותקופת טבת/החורף. הן תקופות מורגשות במזג-האויר, וּשְׁמָן לפי החדשים ניתן להן בהתאם לחדש הראשון מבין שלשת החדשים בהם אורכת תקופה. (לדוגמה: "תקופת האביב" שוררת בחדשים ניסן אייר וסיון, אך מכונה "תקופת ניסן", כי החדש הראשון של החדשים בהם היא שוררת הוא חדש ניסן).
בניסן פותחת השמש את מחזור ארבע תקופות השנה בהימצאה בתחלת שטחו של מזל טלה, המורכב מכוכבים מסויימים ברקיע, שאם נמתח קוים מכוכב לחברו. תתקבל צורת טלה. אט-אט היא עוברת במשך ימי השנה ממזל למשנהו; מ"טלה" ל"שור", וממנו ל"תאומים", וכן הלאה, עד שבתקופת ניסן בשנה הבאה היא שוב מגיעה לתחילת מזל "טלה".
זו אכן התחדשות, שאפשר לומר שהיא אף ניכרת, בשמש, אך בכל זאת אין זו התחדשות כהתחדשות המקורית-הראשונית שהייתה בששת ימי בראשית. להשוואה, ניקח את ברכתנו ב"קידוש הלבנה". אע"פ שהתחדשותה זו מדי חדש אינה תואמת את היום ואת השעה ברגע תלייתה במרום בששת ימי בראשית, אנו מברכים על התחדשות אורה הניכרת לעינינו מדי חדש בחדשו, כפי שהיה בששת ימי בראשית. אבל החמה, שאין באורה כל מגרעת או תוספת הניכרת לנו, זקוקה להתחדשות ניכרת על-כל-פנים ברוח. מהי, מתי והיכן ניכרת התחדשות זו?
לכל בר-בי-רב שלמד פרשת בראשית ידוע, שהמאורות נתלו ביום רביעי של ששת ימי בראשית. מסורת בידינו מאבותינו שתקופת ניסן הראשונה הֵחֵלָה אור ליום רביעי בתחילת הלילה. ארכה של תקופה הוא רבע שנה. כשנחלק 365 יום ורבע (שש שעות) – אורך שנת החמה – לארבע, נקבל: 91 יום (=13 שבועות) מיום ליום ו-7.5 שעות. מכאן שתקופת תמוז הראשונה – התקופה השניה שלאחר תקופת ניסן הבראשיתית – חלה 13 שבועות מיום ליום מאוחר יותר, בתוספת 7.5 שעות, כלומר, מאוחר יותר, דהיינו בשעה 1.30 בלילה. תקופת תשרי חלה ביום רביעי, בשעה 9 לפנה"צ. כך תמשֵׁכנה התקופות לחול, מעונה לעונה ומשנה לשנה. בשנים הבאות היא תחול גם תחול בשעה 6.00 בערב, אולם לא אור ליום רביעי. היא אף תחול גם תחול ביום רביעי, אך לא בשעה 6.00 בערב (אור ליום ד). רק לאחר 28 שנים!!, שהן 112 תקופות!!!, תחול שוב תקופת ניסן אור ליום רביעי בשעה 6.00. אז חל היום הגדול של ברכת החמה "עושה מעשה בראשית". החמה מתחדשת (אמנם כל יום, אך עתה הדבר קורה) בדיוק באותו יום בשבוע ובאותה שעה בה נתחדשה לראשונה בששת ימי בראשית.
הנדירות תובן שבעתיים, לאור החשש כי בדיוק ביום הזה ובשעות בהן ניתן לברך, יתעננו פני השמים ולא יהיה ניתן להבחין בחמה כלל (אולי בצורה מטושטשת; קלסתר שאינו כשר לקידוש לבנה, אם יארע כן בלבנה). גם הפעם הבאה כעבור 28 שנה, עומדת בחשש עיבוב פני רקיע – כפי שאכן כבר קרה לעולמים, ראה בפרק כו – ומי יודע מה יהיה בפעם השלישית... והשנים חולפות וחולפות, כך שבאמת זו אכן תופעה נדירה ברוב שטחו של חצי הכדור הצפוני, בו נאחז עדיין החורף בקצה ימיו. ואולי מכאן אם תצא קריאה לאחינו שבגולה לעלות ולחוג את חג המצות בארץ ישראל בשמחה ובדיצות, ויזכו לברך את ברכת החמה במזג-האויר אביבי בלי חשש עינון בדרך-כלל, וגם אם יורדים גשמים (דשכיחי בירחא דניסן, כדאיתא בשבת מג: ובר"ה ז:), החמה מפציעה בינות לעבים (כפי ששמעתי מאמי ע"ה מסורת מאבותינו שגם ביום רביעי מעונן וגשום, "חייבת" החמה להפציע בינות לעבים, ולוּ לרגע קט, לפי שבו ביום נתלתה ברקיע, ומזלה גורם וגובר ומה-גם ביום הגדול הזה...), אפס כי הסיכויים לכך גדולים יותר בארץ ישראל מאשר בארצות הצפוניות.