מדינת ישראל מפקיעה אדמות בגדה המערבית דרך הממשל הצבאי, ובתוך המדינה - בדרך זהירה יותר.
מאז שנבחרו לראשונה ח"כים הרואים עצמם ממשיכי דרכו של "הרב" כהנא, וחלקם התייצבו להפגנת כוח באום-אל-פאחם, ברור כי העימותים בנושאי המקרקעין רחוקים מסיום.
לעתים, וכאילו שהדבר נשכח, איננו מתחשבים בעובדה כי בארץ יש גם אזרחי ישראל ערבים, וגם להם יש אינטרסים שאותם יש לכבד. ביום שני שעבר, 30.3.2009, ציינו רוב אזרחי ישראל הערבים את יום השנה ה-33 ליום האדמה הראשון (30.3.1976) כמחאה נגד קיפוחם, בעיקר בהפקעת קרקעות. בתוכנית "ייהוד הגליל" הפקיעה אז ממשלת ישראל כ-20,000 דונם באזור סח'נין. הפגנות-נגד של הציבור הערבי נענו באש חיה של המשטרה וצה"ל, וששה צעירים ערבים נהרגו.
בראייה לאחור, היה הרבה מהשרירותיות בהפקעות אלה. בולטת במיוחד הפקעת השטחים שהוקצו למועצה המקומית משגב, שמכתרים את סח'נין ומגבילים כל אפשרות לצמיחת היישוב. הפקעות בוצעו בסמוך למועצות וכפרים ערבים ודרוזים אחרים, שמקטינות את השטח המיועד למשפחה מקומית להרבה פחות מזו שמקבלת משפחה יהודית שכנה. כתוצאה מחלק מההפקעות, השטח למגורים בישובים אלה הינו מוחלט (ובשלב זה סופי), כלומר, אינו לוקח בחשבון צמיחה טבעית עתידית של היישוב הערבי הישראלי.
"יום האדמה" היה ביטוי למחאה נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי. גידול משמעותי של האוכלוסיה הערבית, הרחבת בסיס החינוך וההשכלה, ומעבר מכלכלה חקלאית לתעסוקה בתעשיה ובשירותים - עוררו את מודעות האזרחים הערבים לקיפוח זכויותיהם.
מאז קום המדינה, ממשלות ישראל התעלמו, תוך ניצול כוחניותן, מתחושות הקיפוח והמרירות של האוכלוסיה הערבית הישראלית, ובכך תרמו להעצמת תסכולה ולהתפרצות ב"יום האדמה" הראשון.
בשנים שחלפו, טקס ציון "יום האדמה" התמסד, וחל שיפור מסויים בדיון שבין ההנהגה הערבית ונציגי הממשלה. סוגיות ככפרים-הבלתי-מוכרים הפכו לחלק מסדר היום בדיוני "יום האדמה", אך השלטונות נשארו כוחניים בגישתם: הם לא צרפו ערבים לוועדותיהם, וכעס האזרחים הערבים נמשך. הכעס התעצם ב"אירועי אוקטובר" 2000 ובעקבותיהם.
אירועים אלו, שהדהימו את כל הציבור במדינה, יהודים כערבים, גם שכנעו רבים כי יש להבטיח שלא יישנו. למרבה הצער, השלטון בישראל עדיין אינו עושה למען שוויון אזרחי מלא של הציבור הערבי, ונמנע מלבצע את כל המלצות ועדת השופט תיאודור אור (שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר), כולל הקיפוח בנושא הקרקע והבינוי.
תסכולי האוכלוסיה הערבית גדלים עקב התחושה כי הבטחות השלטון למימוש שיוויון זכויות האוכלוסיה הערבית אינן באות לידי ביצוע. לאחר אירועי אוקטובר החליטה ממשלת ישראל על תקציב מיוחד בן חמשה מיליארד שקלים (שיתפרס לאורך מספר שנים), לחיזוק תשתיות היישובים הערבים. סיוע כלכלי מובטח זה - לא הגיע. קיים גם ספק אם יש לממשלות ישראל כוונות לקיום התחייבויות אחרות, כהעסקת אחוז גדול יותר של ערבים בשירותים ממלכתיים.
לסיכום - יש להניח כי יחלוף זמן עד שנגיע לביצוע השוויון האזרחי המיוחל בין האוכלוסיות הערבית והיהודית. נושאים רבים, ואולי החינוך בראשם, שיכולים להבטיח את השוויונות ואת האינטגרציה של הערבים במקביל ליהודים - מחייבים התייחסות ועשייה, שטרם החלו.
והערה נוספת קטנה. מצער כי שלטונות ישראל אינם מבחינים בעוצמה שבעשייה נדיבה, ומעולם לא היו נדיבים בעשייתם לטובת הציבור הערבי. אולי הגיע הזמן לחשוב גם על נדיבות כלפי המיעוט הערבי, אזרחי מדינת ישראל. זה יוכל, בין היתר, לסייע לשפיות כולנו.