במחצית הראשונה של המאה החולפת עדיין קראו לו "בן יהודה שטראסה" - הרחוב שאוכלס, רובו ככולו, בידי יוצאי גרמניה, אנשי העלייה של שנות השלושים והארבעים. הם היו, רובם ככולם, שופטים, עורכי-דין, רואי-חשבון וכלכלנים, שנאלצו בעל-כורחם להמיר את מקצועותיהם כדי לשרוד בארץ חדשה ולא נודעת. גם כשהוסבו לפקידים, בנאים וסוחרים, הם בלטו בצניעותם הרבה, תוך שהם מגלים חריצות ומסירות מאין כמוה.
"בן-יהודה שטראסה" עיצב את תרבותה האירופאית של תל אביב עוד לפני קום המדינה, והטביע את חותמו עליה עד עצם היום הזה. ד"ר לווה וד"ר טוכלר, ד"ר פרייהן וד"ר נוסבאום היו רק מעטים ממעצבי אותה תרבות מערבית שתל אביב עדיין לא הכירה.
בחלוף השנים נותר עדיין רחוב בן-יהודה, משדרות נורדאו ועד פינת מוגרבי, כמובלעת סולידית בעיר הומה ללא הפסקה בחלקה הדרומי, מאלנבי ועד התחנה המרכזית הישנה. במחצית הראשונה של המאה החולפת עוד הקיפו את הרחוב הצפוני שדרות-עצים וגינות-חמדה. בהמשך הדרומי, ממוגרבי ואלנבי, כבר שלטו מפלצות הבטון, הפיח והעשן.
מובלעת צפונית מה לא היה במובלעת הצפונית: המכולת של שימל, עם מצרכי-יסוד ב"הקפה", כשהתשלום עבורם נגבה רק בסופו של חודש. מכרו בה לחם ראשון עטוף בנייר, דג-מלוח בתוך שקית חומה וממרחים של מיונז וחצילים בתוך ויטרינת-זכוכית מצוחצחת, לבל תמשש אותם, חלילה, יד הקונה.
אצל יפה ושמואל, בעלי המסעדה החלבית של 'תנובה', אפשר היה לטעום, לראשונה בתל אביב, את תבשילי הגבינה ופשטידות הבצק שהכינו בני הזוג לסועדי הצנע, ולבלוע בשקיקה את צנצנות הלבן והפודינג, בטעם שוקולד ופרי, שלא היו אלא צבעי-מאכל.
משיח, הירקן הפרסי של חנות הירקות והפירות, דיבר גרמנית שוטפת, ואצלו יכלו הייקים של צפון תל אביב למצוא שפה משותפת. הוא מכר ירקות ופירות עסיסיים, של תקופת טרום הריסוס וטרום הניסויים, עם תולעים ללא ספור, אבל טריים, ישר מן השדה ומתוקים כצפיחית בדבש. באטליז הנקניקים של ישק אפשר היה להשיג, בלעדית, נקניק-כבד, שכמותו לא היה בכל תל אביב רבתי. לימים מכר ישק את האטליז לרפאל הלפרין, מי שנודע כ"מר ישראל" ואלוף העולם בהאבקות, שהפך אותו למסעדה לתפארת על-שמה של רעייתו, 'ברטי'. במרחק מה משם היה גם 'מכון שמשון' בבעלותו - מכון הכושר הראשון של ישראל, שהכשיר ברבות הימים את הדרך למכוני כושר אחרים בארץ. במרוצת השנים המיר הגבר השרירן הזה את מדי הספורט שלו בטלית ובציצית והפך לרב רפאל הלפרין, מחבר האנציקלופדיה הדתית, ולימים גם בעליה של רשת האופטיקה המשגשגת, עם עשרות סניפיה.
פלאי המכוניות בבן-יהודה שטראסה היה גם הקיוסק המיתולוגי של אהרון גרין, אחיו של מי שהיה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שעימו לא החליף אף פעם מלה, ושמכר את הארטיקים הראשונים לילדי תל אביב בתור שהשתרך עד כמעט קילומטר. לא הרחק מהקיוסק הזה הייתה גם חנות המעדנים של נמט, עם עוגות צבעי המאכל ותחליפי השוקולד של ימי מצוקה.
ברחוב הזה גם צצו המכוניות הפרטיות הראשונות של עשירי העיר. הסיפתח היה של שני השותפים, לאופר ולבנשטרק, תעשייני נייר, כשכל הצפון תל אביבים נהרו בהמוניהם לראות בפלאי ה"אופל" וה"סקודה", נוסח שנות הארבעים, שניצבו ברוב הדר בפתח בתיהם. היה להם גם פטפון בבית ואפילו, כנחשונים, כיריים של גז לבישול.
בבית הספר היסודי "לדוגמא", שנשק לסמינר לוינסקי המקורי, בסופו של רחוב בן-יהודה, לימדו מורים, בוגרי אוניברסיטאות באירופה, את יצירותיהם של גדולי הסופרים והמשוררים: גתה, שקספיר, פושקין ודוסטוייבסקי. בוגרי בית הספר הזה, שכשמו כן היה, התקבלו לאחר מכן בזרועות פתוחות לגימנסיות העירוניות, שרף הכניסה אליהן היה גבוה מאוד וסלקטיבי. בחנות הספרים של ד"ר פרייהן אפשר היה למצוא את התרגומים הראשונים לעברית של כל יצירות המופת הספרותיות.
גם בחלוף השנים המשיך רחוב בן-יהודה, בחלקו הצפוני, לשמור על צביונו התרבותי המיוחד, ובתור שכזה הוא נותר כשמורה רוחנית אחרונה לעיר גשמית כל כך.