ההתחסדות החרדית סביב שלילת יום השואה בניסן תמוהה ביותר לאור העובדה שבימים אלו אנו נוהגים מנהגי אבלות על אבדן תלמידיו של ר' עקיבא.
נראה שחוסר יכולת בסיסי של העולם הדתי לחדש יום בלוח השנה העברי לציון מאורע כלשהו, והכפירה בכוחם של ה'ציוינים הכויפרים' לקבוע יום בעל ערך ומשמעות לאומית הם העומדים מאחורי ההסתייגויות הרשמיות מיום השואה, מיום ירושלים ומיום העצמאות.
החלטת הרבנות שלא לייחד יום לזכרון השואה מחוץ ללוח השנה הקיים, כאשר זכרון השואה נבלע לחלוטין בקיים היא תמוהה ביותר לאור השבר העצום שחוללה השואה.
ואכן בעולם הדתי אבד זכרון השואה מעשרה בטבת וממחיית זכר עמלק באדר לחלוטין.
מי שמתעלם מהאומר העולה מהבלעת השואה בפורים ובעשרה בטבת, הוא אולי קנאי דתי אך לא איש אמת.
מצד שני, אופיו של יום השואה חולל גם על-ידי הציונות המדינית אשר ביקשה להעלים את המייחד היהודי של השואה בניתוקו מההקשר של שנאת היהודים הפתולוגית החוצה תרבויות, יבשות ותקופות.
ההתכחשות לייחודיות של העם היהודי, הביאה בהכרח לטשטוש הייחוד של שנאת היהודים ושל השואה כפועל יוצא שלה.
בעוד שכלפי פנים עסק זכרון השואה בגודל הזוועה בעיקר מנקודת ראותו של היחיד, כלפי חוץ הפך זכרון השואה לקרדום פוליטי. לאחר שהתגלה כקלף מנצח במאבק על הלגיטימציה למדינת היהודים, הובאו אחר כבוד ראשי האומות למסדר ההשפלה של יד ושם.
ממשבר לאומי של כאב ושבר, הפך זכרון השואה לבכיינות המבקשת הכרה ורחמים מהאומות השפלות שעמדו מנגד או סייעו לצורר הנאצי במזימתו.
לא פלא שהמניפולציה קמה על יוצרה, וכיום נדרשת מדינת ישראל להימנע מלהגשים את חזון ה"לעולם לא עוד" שעלה מהניסיון ההיסטורי של השואה כדי לשמר את הדימוי של השה התמים המובל לטבח, והראוי בשל כך לחסדי האומות.