עמיתנו מאתר 'רשימות', מוטי לקסמן, קרא למפגש האחרון שקיימנו בישוב קדימה "אנשי הכיתה האלמונית". בעצם הוא התכוון לעבר, שכן לאחר המפגש לא זו בלבד שלא היינו אלמונים, אלא עשינו היכרויות מצוינות במישור האישי. מולו התייצב נועם, לא במפגש אלא באתר, והגיב על התזכורת לקיום המפגש ככה: "אבל אני לעצמי עדיין מעדיף לשמור על הבלוגייה כעולם מקביל של דמויות הנבנות ממילים ותמונות וצלילים הבוקעים מן המסך".
אני מעמיד את שתי הגישות, זו מול זו, מבלי ליתן העדפה לאחת מהן. הרי ככה אנו רואים לא רק את היקום מסביבנו אלא את המציאות. אין ראייה זהה לחלוטין בקרב בני האדם על מה שמתרחש בסביבה הקרובה שלהם. זה קשור באישיות של האדם, בעברו, בגנים שלו ולא פחות בנסיבות שבהם הוא רואה את המציאות. קחו לדוגמה טיסה על קולית במטוס הקונקורד שהיה ואיננו עוד. היו אנשים שגמיעת המרחקים במהירות על קולית שבתה את דמיונם, והיו שהדבר הפחיד אותם פחד מוות. יש כאלה שגם טיסה רגילה מפחידה אותם פחד מוות. משום שמטוס לא זז על הקרקע, ההשוואה בין מספר הנפגעים במכוניות שנעות על הקרקע לבין הנפגעים בתאונות מטוסים היא לרעת הראשונים במידה משמעותית מאוד, אבל ההרגל שבחרדה קיים. ככה זה באטמוספרה, וככה זה בבלוגוספרה.
ראוי לציין שבין אלה שלא הופיעו למפגש, רק נועם נתן ביטוי לסיבה. הרוב, יותר משני שלישים להערכתי שנעדרו, כלל לא נימקו את אי היענותם. זה טבעי מאוד, בייחוד כאשר הזמנה הייתה קולקטיבית, ורק אלה שחייבו את המפגש התבקשו להשיב. היו, מן הסתם, כאלה שהיו בחופשות, כאן ובחו"ל, היו אלו שהיו להם התחייבויות קודמות וכיו"ב ואפשר שחלקם כן היה בא. היו שהבטיחו לבוא ולא באו. אבל במה שאמר נועם יש אחיזה בתפיסת הזהות והמסר בתחום המקוון.
ככה כותבת כרמל וייסמן, עמיתתנו ב'רשימות' (israblog.nana 10 ) ב-10.2007: "מאפייניה הבסיסיים של רשת האינטרנט הולמים באופן מפתיע הגדרות של מרחב פרטי: האנונימיות, שמאפשרת גם את הסודיות, היא מהתכונות האינהרנטיות של טכנולוגיות הרשת, כמו גם העדר כפיפותה של הרשת למוסד, מדינה או חוק כלשהו; מצב המקנה ליחיד חירויות רבות. למעשה, בעת שאנחנו פועלים באינטרנט, גופנו מצוי לבד בבית, ספון בד' אמותיו. עם זאת, המילים המשוגרות לחלל הקיברנטי מצויות ברשות הרבים ודינן כתכתובת דואר. ובאופן פרדוכסלי, באמצעות אותן פעולות מבוססות-פרטיות, כולנו מוצאים עצמנו מחוברים לחלל קיבוצי".
הגדרה נכונה ונבונה. ובכל זאת, המפגש היווה אתגר או התגרות בתפיסה הזאת של האינטרנט. הוא הוכיח שניתן גם ניתן לשייט במרחבי הבלוגוספרה ולשלוח נשיקות או להחטיף באגרופים, בוירטואליות לעיתים וירטואוזית. אבל יחי ההבדל בין "הכפר הגלובאלי" לבין " העולם הכפרי". בראשון אתה יכול להגיע אך לא לגעת. בשני אתה מגיע, מנגב חומוס, מרים כוס, טופח על הגב, נושק על לחי או על שפתיים ולוחץ יד. זה ועוד. אנו יכולים להזכיר לעצמנו שהכפר הגלובלי הוא עולם גדול ומנוכר, בעוד שהעולם הכפרי מכיל בתוכו אדם חי, נושם, חווה חוויות ממשיות, האדם שהוא בסיס היצירה הטבעית או האלוהית. אנו היינו שם והיינו כאן, ואף אחת מזהותנו לא נפגעה. להיפך - אחת השלימה את השנייה.
היה מפגש מרתק.