בין עצמאות לכינון זהות

מה קורה לנו כחברה? האם שכחנו את החזון, את הערכים, את הדרך? מדוע ערוצי תקשורת הפכו את התחנות לערוצים זרים ללא יצירה וללא טיפוח תרבות מקורית? האם לא הגיע הזמן לשנות את המראה שלנו, הצביון שלנו? העם הזה ידע לשמור על רוחו ועל זהותו גם בתנאי גולה קשים. האם כשהגענו לכאן, מכרנו את נשמתנו? האם נהפוך תוך דור לסניף של ערוץ שידור אירופי או אמריקני זניח? לכוכב בדגל האמריקני? השאיפה ל"נורמליזציה" אולי הכהתה את עינינו, שכן בשמה זרקנו סמלים ייחודיים וטיפחנו במידה מסוימת יחס של ניכור לחבלי מולדת, לתרבות יהודית. חלקים ניכרים בחברה הישראלית בנו לעצמם מודל של חברה מערבית חילונית ובשם מודל זה שחקו כל ערך אחר, תוך שהם מקדשים פולחנים חדשים: דת העבודה, דת השלום, דת חופש הפרט, התחברות לכפר הגלובלי. ממשלה חדשה - תקוות חדשות. רק חזרה לחזון תציל אותנו: לא חברה צינית ולא כלכלה צינית. מה שנחוץ לנו באמת: ראייה ציונית, תפיסה ציונית, כלכלה ציונית. בואו ונפשיל שרוולים. זה הזמן לשינוי נקודת המבט, על החברה, על החינוך. הכתובת על הקיר. אל נשכח שהחזון היה לשמור על זהותנו ועל עצמאותנו כעם חופשי: "להיות עם חופשי בארצנו

ארץ ציון וירושלים..."

ההצעה שהוצעה לאחרונה להגביל את תקרת השכר של המנהלים הבכירים - היא הצעה שיש ליישם, לא רק להשמיע כמס שפתיים. ייתכן שקל לטמון את הראש בחול. ייתכן שיש המצפים שהבעיה תיפתר מעצמה. וברור שחייב לבוא מעשה. לא דיבורים. אומרים לנו כל הזמן שאנו בתנופה, שאנו עולים במדרגות כל הזמן. אך התחושה הפנימית היא שאנו במעלה המדרגות היורדות. זמן האמת הגיע: חייבים להקים צוותים ובהם מיטב המוחות הכלכליים, מיטב האנשים הן ממגזר הסתדרות העובדים והן ממגזר התעשיינים ובעלי החברות העסקיות. נדמה, שגם התעשיינים וגם המגזר העסקי מבינים היום, שלא נוכל לתת לכל אחד לקדוח חור בפינה שלו ולשאוב את הרווח הפרטי. ההתרסקות בשוקי העולם לימדה, שמשק חופשי מדי וללא תיאום בין כולם - סופו להתרסק. כאשר לא פותרים בעיות ברצינות, כאשר מכבים שריפות ומשאירים את המשק עם סולם הפוך, שמשמעו עשירים תמיד למעלה, אין סיכוי למזור. החלשים נותרים פגועים - ופתאום מתברר להם שגם החינוך אינו מחייך אליהם. השנים האחרונות היו בשורה רעה לחינוך. עד עתה הלכו על הבראת החינוך באמצעות קיצוץ של אלפי שעות לימוד. עכשיו הזמן לחפש דרך אחרת. זה הזמן להקציב יותר ולתת למשרד החינוך לבצע את תוכניותיו: לעודד את כוחות ההוראה ולגייס כוחות צעירים וטובים להוראה ולחינוך.

"ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה" השורות האלה עדיין מרגשות אותנו. אנו אוהבים לומר אותן אמיתות ידועות: השיבה לכאן הייתה שיבה לציון, לארץ אבות. במחשבה שנייה אנו נוהגים לומר - באנו לכאן לשנות את מבנה הפירמידה, באנו כדי ליצור כאן חברה יצרנית. לאחר שנות גלות של כלכלה בחסדי זרים, באנו ליצור כאן כלכלה במדינה משלנו, כשאנו ריבונים על גורלנו. ייצוב המשק הושג בעבר במחיר כבד, אבל היום, עם כל הרוחות הקרות המנשבות, צריך לחשוב שוב כיצד עוברים לייצוב החברה. צריך לחשוב על החזון שעומד מעל לכל. קודם כל צריך להתחיל במסע הסברה ציוני - כי בלי ציונות זה לא יילך. שכחנו קצת מאין הכל התחיל. הצעדים הראשונים, שכבר התבשרנו עליהם הם נכונים. ההתקרבות לארגונים החברתיים, הדיאלוג עם עופר עיני. צריך לתת דגשים יותר לחשיבות העובד ולחשיבות תעשיית 'כחול לבן', צריך להגביר את מדיניות הרכישה ממפעלים ישראלים. גם באירופה מבינים היום, שסחר חופשי לחלוטין ואיבוד ה"ברקסים" של תחנות המכס בין מדינות, עלול להחריב כלכלות לאומיות. כן, זה גם הזמן לחשוב על העצמאות האמיתית ועל טיפוח מפעלים כחול לבן. עבודה עברית היא עדיין רעיון קדוש שניתן ללחום עליו. חשוב שנעמיד את החזון הציוני מעבר לראייה הכלכלית. כשהיינו ילדים ידענו לשיר את שירו של זלמן חן בזכות העבודה העברית, בזכות היצירה האמיתית: שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה. עדיין אפשר להניף שוב את הדגלים. המדיניות של הצוות המוביל את מדינת ישראל חייבת לכלול חיזוקה של "תוצרת הארץ", של התעשיות הישראליות. לחזק את הפריפריה. די לנקוט באותה מדיניות של בת יענה שבה כולם מתעלמים מן הנהירה אחר הלהיט "שניים סינים", שהרי כולנו יודעים שעובדים סינים ועובדים זרים גרמו לקריסת התעשיה הישראלית. זה חשוב וזה ציוני - גם אם זה קל יותר להעביר מפעלים ומיזמים לתופרת הסינית הזולה ולאחיותיה הקוריאניות והאחרות. זה גם הזמן להחזרה הדרגתית של חלק מההפחתות שהוטלו כגזירות לשעה על ציבור הגמלאים ומקבלי קצבות הילדים. המצוקה החברתית היא אמיתית. נסו נא לחשוב כיצד לשתף את העשירונים העליונים יותר בנטל ובמשימות הלאומיות. לא נוכל לכסות מפלים בסכרים של קרטון. האם מישהו מאמין שניתן יהיה להחביא את המצוקות החברתיות מתחת לשטיח? ואל נהיה קצרי אמונה שהכל אבוד. הפזמון "יכול להיות שזה נגמר" הוא פזמון שקרי ונועד להפיח רוח נכאים. הפזמון הנכון הוא ההמנון הלאומי שלנו: "עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים"...