"ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה"
השורות האלה עדיין מרגשות אותנו. אנו אוהבים לומר אותן אמיתות ידועות: השיבה לכאן הייתה שיבה לציון, לארץ אבות. במחשבה שנייה אנו נוהגים לומר - באנו לכאן לשנות את מבנה הפירמידה, באנו כדי ליצור כאן חברה יצרנית. לאחר שנות גלות של כלכלה בחסדי זרים, באנו ליצור כאן כלכלה במדינה משלנו, כשאנו ריבונים על גורלנו.
ייצוב המשק הושג בעבר במחיר כבד, אבל היום, עם כל הרוחות הקרות המנשבות, צריך לחשוב שוב כיצד עוברים לייצוב החברה. צריך לחשוב על החזון שעומד מעל לכל.
קודם כל צריך להתחיל במסע הסברה ציוני - כי בלי ציונות זה לא יילך. שכחנו קצת מאין הכל התחיל. הצעדים הראשונים, שכבר התבשרנו עליהם הם נכונים. ההתקרבות לארגונים החברתיים, הדיאלוג עם עופר עיני. צריך לתת דגשים יותר לחשיבות העובד ולחשיבות תעשיית 'כחול לבן', צריך להגביר את מדיניות הרכישה ממפעלים ישראלים. גם באירופה מבינים היום, שסחר חופשי לחלוטין ואיבוד ה"ברקסים" של תחנות המכס בין מדינות, עלול להחריב כלכלות לאומיות. כן, זה גם הזמן לחשוב על העצמאות האמיתית ועל טיפוח מפעלים כחול לבן. עבודה עברית היא עדיין רעיון קדוש שניתן ללחום עליו. חשוב שנעמיד את החזון הציוני מעבר לראייה הכלכלית.
כשהיינו ילדים ידענו לשיר את שירו של זלמן חן בזכות העבודה העברית, בזכות היצירה האמיתית:
שׁוּרוּ הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
עדיין אפשר להניף שוב את הדגלים. המדיניות של הצוות המוביל את מדינת ישראל חייבת לכלול חיזוקה של "תוצרת הארץ", של התעשיות הישראליות. לחזק את הפריפריה. די לנקוט באותה מדיניות של בת יענה שבה כולם מתעלמים מן הנהירה אחר הלהיט "שניים סינים", שהרי כולנו יודעים שעובדים סינים ועובדים זרים גרמו לקריסת התעשיה הישראלית. זה חשוב וזה ציוני - גם אם זה קל יותר להעביר מפעלים ומיזמים לתופרת הסינית הזולה ולאחיותיה הקוריאניות והאחרות.
זה גם הזמן להחזרה הדרגתית של חלק מההפחתות שהוטלו כגזירות לשעה על ציבור הגמלאים ומקבלי קצבות הילדים. המצוקה החברתית היא אמיתית. נסו נא לחשוב כיצד לשתף את העשירונים העליונים יותר בנטל ובמשימות הלאומיות. לא נוכל לכסות מפלים בסכרים של קרטון. האם מישהו מאמין שניתן יהיה להחביא את המצוקות החברתיות מתחת לשטיח?
ואל נהיה קצרי אמונה שהכל אבוד. הפזמון "יכול להיות שזה נגמר" הוא פזמון שקרי ונועד להפיח רוח נכאים. הפזמון הנכון הוא ההמנון הלאומי שלנו:
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה בת שנות אלפיים"...