|
|
ויהפוך המושב לנדל"ן? [צילום: הדמיה]
|
|
|
|
| כפי שהמילה "תל" בשם הכפר מייצגת את מה שאירע לעבר החלוצי המפואר שלו, כך המילה "אילן" בשמו – מציינת את רובדי ההווה והעתיד בתולדותיו: עדיין לא עיר, אך כבר גם לא כפר, אלא יישוב המתפתח כשכונת וילות יוקרתית לעירוניים בעלי ממון, המבקשים לחיות בנוף כפרי יפה. | |
|
|
|
מלאכת הערטול של סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית חייבת להתחיל בשמות שהעניק עמוס עוז לשבעה מביניהם, שהינם שמות בני מילה אחת, ואשר חלקם מגדיר יחסים: "יורשים", "קרובים", "אבודים" ו"זרים", ואילו חלקם האחר מגדיר פעולות: "חופרים", "מחכים" ו"שרים". שמות כאלה לסיפורים, המנוסחים בלשון ריבוי ובלשון הווה, מביכים את הקורא עוד בטרם הקריאה, שכן הם מכוונים לציפייה שההווה יתואר בהם כמצב סיזיפי של רבים, שנגזר עליהם לבצע לעד אותה פעולה או לשהות לנצח באותה זיקה של יחסים. שמו החריג של הסיפור השמיני בקובץ זה - "במקום רחוק בזמן אחר", אפילו מחזק בטרם הקריאה בו את הציפייה הנזכרת, שכן הוא מטעה להאמין כי גורל הקהילה הזו ישתנה "במקום רחוק ובזמן אחר". שביב התקווה הזה יכבה אחרי הקריאה, כאשר יתברר שהעתיד צופן בחובו גורל קשה יותר מכפי שהינו כאן ועכשיו.
השלב הבא בהפשטת הסיפורים מתחפושתם המטא-ריאליסטית הוא התמקדות בשם הכפר, שבו מתרחשות העלילות של שבעת הסיפורים ה"מוזרים". בדומה לשם "תל אביב", מורכב גם שמו של הכפר "תל-אילן" משתי מילים שמשמעויותיהן סותרות. "תל" מתאים לתיאור מקום חרב, ואילו "אילן" הולם תיאור של מקום המצוי בצמיחה. ואכן, שתי המשמעויות מכוונות לתהליכים מנוגדים העוברים על הכפר הזה: המילה "תל" מבטאת במדויק את ההתפוררות הפיסית של הבתים ושל המשקים החקלאיים בני המאה של מייסדי הכפר ובה-בעת גם את ההתפרקות מהערכים שעל פיהם פעלו המייסדים. אפילו בני אבני, גיבור הסיפור "מחכים", שהוא ראש מועצת הכפר, נדהם ממראות העזובה שהוא מגלה בו: "פה ושם, בחצרות הבתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, ראה בני אבני שובך יונים נטוש, דיר עיזים שהפך להיות מחסן, פגר של טנדר עתיק שקוע עד מותניו בעשבייה הפראית ליד סככת פח עזובה, מלונה נטושה של כלב" (עמ' 145).
כפי שהמילה "תל" בשם הכפר מייצגת את מה שאירע לעבר החלוצי המפואר שלו, כך המילה "אילן" בשמו – מציינת את רובדי ההווה והעתיד בתולדותיו: עדיין לא עיר, אך כבר גם לא כפר, אלא יישוב המתפתח כשכונת וילות יוקרתית לעירוניים בעלי ממון, המבקשים לחיות בנוף כפרי יפה. ושינוי זה כבר ניכר באחדים מרחובות הכפר, שבהם נותר בית נושן יחיד בין וילות חדישות ומצועצעות והוא בולט ברחוב "כמו שן שחורה בתוך טור של שיניים צחורות" (עמ' 105). כזה הוא הבית הישן של משפחת רובין בסיפור "אבודים": "בניין גדול מפותל ומסובך, עם כל מיני תוספות ואגפים, שנבנה מאבן חול ורוב הטיח כבר התקלף מעל קירותיו החיצוניים... וסביבו חצר מוזנחת שחרולים צומחים בה וגרוטאות מתכת מתפוררות בפינותיה. בור מים סתום עומד באמצע החצר ומעליו משאבת-יד שהחלידה" (עמ' 106-105).
השינוי העובר על הכפר מתואר באופן הקולע ביותר בסיפור "קרובים": "זה כמה שנים אנשים עשירים מן העיר רוכשים להם בית נושן בכפר תל-אילן, הורסים אותו עד היסוד ובונים על מקומו וילה רבת-מפלסים ועתירת כרכובים וגגונים. עוד מעט... יחדל הכפר להיות כפר ויהפוך למין עיירת קיט לאמידים" (עמ' 38). גם מספר הסיפור "חופרים" מתעכב על השינויים שפוקדים את הכפר ובראשם – נטישת החקלאות והזנחת המשקים. ואף שעדיין נותרו "בחצרות רבות סככות לפיטום עגלים ובתי-אימון לאפרוחים וחממות לפרחי-נוי, ובמורדות הגבעות השתרעו כרמים ומטעי-פרי" (עמ' 94), שונו יעדיהם. בהדרגה הפכו משקים חקלאיים האלה "לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים ופירות נדירים, ושל עבודות מקרַמֶה. מבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו, שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות, כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות טעם" (עמ' 57).
תיאור דומה פותח גם את הסיפור "מחכים" (עמ' 135): צאצאיהם של מייסדי הכפר נכנעים בזה אחר זה ללחץ שמפעילים עליהם העירוניים, למכור להם את הבתים הישנים שעברו אליהם בירושה. לכולם ברור, שגם הסרבנים מבין הצאצאים יעדיפו בקרוב לממש את הערך הנדל"ני של משקי המייסדים שירשו. ולכן לא רק הזירה משמשת מכנה משותף לסיפורי הקובץ הזה, אלא גם הזמן המסוים – תקופת הדמדומים שבין העבר החקלאי-חלוצי של תל-אילן לבין העתיד שאליו הכפר מתפתח: מקום שתושביו יפסיקו להתקיים ממה שהם מייצרים במו-ידיהם, יתפרנסו מרוכלות ויתעשרו ממימוש בהול של ערכם הנדל"ני של אדמות ובתים. ובתהליך זה לא ירחק היום שבו יהפוך תל-אילן מכפר שהגשים את החזון הציוני לכפר המגשים את התפיסה הפוסט-ציונית.
|
|
|
עמוס עוז [צילום: AP]
|
|
|
|
| סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם חושפים "אמת" אוניברסלית על מצבה של האנושות מנקודת תצפית חריגה, מטא-ריאליסטית, אלא הם סיפורים אלגוריים, המשקפים את השקפתו הביקורתית – האקטואלית והפוליטית של מחברם, עמוס עוז – על המצוקות, הסיוטים והקשיים שבהם נתונות מדינת ישראל והחברה הישראלית בעת הזאת. | |
|
|
|
ערטול סיפורי הקובץ מהתחפושת המטה-ריאליסטית שהלביש עליהם עמוס עוז באופן מאולץ, יושלם על-ידי סיכום נושאיהם של הסיפורים. סיכום כזה יבליט את העובדה שסיפורים אלה מגיבים על תופעות בנות הזמן והמקום, שאינם "סתומים" ולא "סטטיים", אלא סיפורים מתפתחים ובעלי סיומים סגורים, המבטאים את העמדה הרעיונית שאליה חותר עמוס עוז בכל סיפור בנפרד ובקובץ בכללו.
אף שלעתים יש הצדקה לסכם את נושאו של כל אחד מסיפורי קובץ בנפרד, במקרה של הקובץ הזה עדיפה גישה ההולמת תופעה מרכזית ביצירתו של עמוס עוז: תופעת הכתיבה של סיפורים תאומים. לאורך שנים נהג עוז לפרסם בזו אחר זו שתי עלילות, המספרות סיפור מעשה שפרטיו שונים אך עוסקות באותו נושא, ותמיד העלילה האחרונה בצמד ביססה את קודמתה וקיבעה את העמדה הרעיונית המשותפת לשתיהן. סיפורים תאומים אלה מעידים על נטייה למצות נושא או תופעה על-ידי הצגתם בשתי גרסאות שונות. בספרי "העט כשופר פוליטי" (1992) הבלטתי את הקשר בין צמדי הרומנים הפוליטיים שפירסם עוז בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת והראיתי כיצד "קופסה שחורה" (1987) הוא תאומו של הרומן "מנוחה נכונה" (1982) ואילו "המצב השלישי" (1991) הוא בן זוגו של הרומן "לדעת אשה" (1989). ואילו בספרי "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004) הראיתי שהתופעה מתקיימת גם ברומנים הביוגרפיים: "סיפור על אהבה וחושך" (2002) הוא תאומו של "אותו הים" (1999).
גם בקובץ הזה אפשר להבחין בצמדים כאלה. הסיפור "אבודים" הוא תאומו של הסיפור "יורשים". שני הסיפורים עוסקים בעימות בין יורשים המתחרים על אותה ירושה, אשר לה הם מייעדים ייעודים מנוגדים, ושניהם גם מסתיימים בסיום דומה, שלפי שעה נגדיר אותו כסיום "מוזר". קרוב בנושאו לצמד הסיפורים הנזכר הוא צמד הסיפורים התאומים "חופרים" ו"שרים". בשניהם מומחש הכוח האדיר של פעולת ההדחקה. המעשה המודחק – בין שהוא מעשה עוול שנעשה במודע ובין שהתברר למבצעו כמעשה עוול רק כעבור שנים – הופך לסיוט בחיי מבצעיו ותובע מהם להתעמת עימו. הסיוט של "המצב הישראלי" הוא, לדעת עמוס עוז, סיוט שהודחק, ולכן לא יתפוגג מאליו, אלא יטריד את הישראלים עד שיתעמתו איתו וישתחררו ממנו. בצמד הסיפורים הזה מובלטת הסתירה בין הרובד המואר בחיי הגיבורים לרובד האפל והדמוני, על-ידי תיאור סאטירי של הרובד המואר ותיאור מיסטי של הרובד האפל.
צמד נוסף בקובץ הם הסיפורים "קרובים" ו"מחכים", המספרים על מאמץ לפענח באמצעות חיפוש ובילוש את תעלומת היעלמותו של אדם קרוב ויקר. הסתיימותם של סיפורים תאומים אלה בכישלון הפענוח של התעלומה, בהשלמה של המחפשים עם כישלון הבילוש ובלא הבהרה מה עלה בגורל אלה שנעלמו – מצרפת גם היעלמות כזו לרשימת סיוטי "המצב הישראלי". שתי עלילות, המסופרות כעלילות אהבה הפוכות, מאפשרות להגדיר גם את הסיפורים "קרובים" ו"זרים" כסיפורים תאומים. בראשון נפרשת אהבת אשה מבוגרת לאחיינה החייל, ובשני נפרשת אהבת נער מתבגר לאשה בוגרת ובשלה. אהבות כאלה, המתייחדות בהפרשי גיל ניכרים בין האוהבים ובחוסר סיכוי, תיאר עוז בעבר ברומנים "מקום אחר", "אל תגידי לילה" ו"חרוזי החיים והמוות". וגם את צמד הסיפורים הזה אי-אפשר להפריד מהשפעת "המצב הישראלי".
על-רקע ארבעת הצמדים הללו מתבלט בחריגותו הסיפור האחרון בקובץ, הסיפור "במקום רחוק בזמן אחר", אך לא רק כיחיד שעלילתו אינה מתרחשת בכפר "תל-אילן", אלא כסיפור אפוקליפטי, הממחיש קהילה שהידרדרה למצב דקדנטי, ולכן עצם הכללתו בקובץ הזה יחד עם סיפורים הממחישים תקופת דמדומים, שהיא תקופת מעבר בין עברו של הכפר ככפר ציוני לבין עתידו ככפר פוסט-ציוני, מצדיקה את פירושו כסיפור המגיב בתיאור דיסטופי על משמעות השינויים שעוברים על מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ולכן, כאמור – סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם חושפים "אמת" אוניברסלית על מצבה של האנושות מנקודת תצפית חריגה, מטא-ריאליסטית, אלא הם סיפורים אלגוריים, המשקפים את השקפתו הביקורתית – האקטואלית והפוליטית של מחברם, עמוס עוז – על המצוקות, הסיוטים והקשיים שבהם נתונות מדינת ישראל והחברה הישראלית בעת הזאת.
|
|