במסגרת ארועי 100 שנים לתל אביב קיימה עיריית תל אביב אירוע של "בתים מבפנים" (יום ו', 8.5.09) ואיפשרה לתושבים מן העיר ומחוצה לה לצפות בבתים מבפנים. לחלקם של הבתים ערך היסטורי, לאחרים - ערך ארכיטקטוני. חלקם מסמלים את עברה של העיר, וחלקם - מסמלים את עתידה. "הבית הצר בתל אביב" הינו אטרקציה ארכיטקטונית של תמרון במצב בלתי אפשרי של מגבלות תכנון ובנייה.
הבית מצוי ברחוב קהילת ביאליסטוק בשיכון הדר יוסף, דינוזאור שכונתי אשר בקרוב לא יראו כמותו על פני האדמה. הדר יוסף, כמוה כבצרון בדרום העיר, הינה שכונת עולים אשר נבנתה אד-הוק עם גלי העלייה של שנות החמישים. המאפיין את הבתים בה, הוא נמיכות קומתם ופשטותם. אין מדובר בבתים "צמודי קרקע" בסגנון הנובורישי תאב הבצע, של הישראלי שלא מפסיק לספר לשכנים ולחברים על המפלסים המשופעים בווילה החדשה רבת החדרים ומוחצנת העיצוב, אלא בבתים צמודי קרקע בסגנון פעם נטו. בתים שאין להם מפלסים מיוחדים או צורות חדות, חדרים מרובים או מרפסות רבות, אלא בתים קטנים וצנועים, מלבניים ופשוטים למדי אשר נועדו לאורח חיים סוכנותי לחלוטין: בתוכם יש מקום ללון, להדיח את הכלים, להכין אוכל ולהתקלח. קטנות הבתים מקנה לשכונת הדר יוסף אווירה מיוחדת: בעוד שהצועד ברחוב רקנטי ברמת אביב ג', לדוגמא, חש כאסקופה נדרסת או כנמלה נרמסת, או כאדם פצפון בעולם גלובלי מתוחכם שלו אין רגל בו, ההליכה בשיכון הדר יוסף משרה אווירה מזמינה.
דלתות הבתים פתוחות לרוב, בעיקרון הדר-יוספי לא מובן. מבעד לחלונות ניתן לראות מטבחים מוארים של בתים צנועים, עם לא-עיצוב לא מודרני שכזה (להבדיל ממטבחי הרגבה והרים של בתי רמת אביב ג').
החצרות מלאות בצעצועי ילדים, בכלי גינה ישנים, בפרחים מכל הסוגים, בערסלים ובנדנדות מאולתרות.
לעיתים קרובות תראה בחצרות זקנים ישובים בהן על כסאות. המרפסות בבתים הקטנים של הדר יוסף מלאות בכביסה תלויה (פה אין מייבשי כביסה, כמו ברמת אביב ג'), בעציצים, בכסאות ישנים ובחומרי ניקוי שאין להם מקום אכסון בבתים הקטנים. אילמלא מגדלי רמת-גן תל אביב, אשר מכתימים גם את קו האופק של הדר יוסף, ואילמלא הבניינים הגבוהים הכעורים משכונת אפקה הסמוכה, כמו גם מפרויקט הפינוי בינוי שפרש טלפיו על השכונה, המהלך בשכונה עלול לסבור שהוא 'צנח' לישראל של שנות החמישים, או לפחות לתוך סרט ישראלי נוסטלגי העוסק בתקופה זו.
עם זאת, השיכון אשר נבנה בתקופת ראשית ימי המדינה, לא נטל בחשבון את התרחבות המשפחות ואת הצורך של כל ילד ב'חדר משלו', כמו גם בעובדה שהילדים של היום מאכסנים בחדרם הקטן סוני פלייסטיישן, מערכת סטריאו, פלזמה ענקית ועוד, שלא כמו הילדים של שנות החמישים אשר חלקו את החדר עם האח או האחות ואיכסנו בו לכל היותר את אוסף הבולים והגלויות שלהם.
קטנות הבתים אשר מעניקה לשכונה קסם ייחודי במדינה אשר נופיה האהובים והישנים נאנסים בידי סרסורי נדל"ן אשר הופכים את המדינה למחראת בטון, מייצרים "פרובלמה" לבעליהם: כיצד לאכסן את ה'ריבוי הטבעי' (אותו אחד שגורם לישראל לבולמוס הרחבת התנחלויות, אבל זה כבר נושא לרשומה אחרת). כמובן שהיכן שישנה בעיה אמיתית או מדומה, היזמים אשר כל מעייניהם נתונים לכיעור השכונות הישנות של פעם במפלצות בטון כבר מוכנים עם "הכינותי מראש".
במקרה של הדר יוסף מדובר בתוכנית פינוי בינוי כעורה אשר חולשת על הבתים ואשר מחליפה את בתי החמד הסוכנותיים, שמעוררים צביטת-נוסטלגיה עזה בלב, במפלצות בטון חסרות צורה, אופי או חן, אשר חוסמות את האופק ואונסות את המרקם השכונתי כמו שאדם חסר הקשבה לזולתו משתלט על שיחה קבוצתית בקול רועם.
ברם, לא כולם נכנעים למגמת הפינוי בינוי. יש מי שמרחיבים את בתיהם ובונים קומה נוספת. מגבלות התכנון אשר - בהינתן קטנות הבית - אינן מאפשרות להרחיב את הבנייה לרוחב אלא רק לגובה יוצרות תופעה אדריכלית של בתים קטנים מאוד, וצרים מאוד, אשר מתנשאים לגובה 3-2 קומות. אחד הבתים שבו ה'קומבינציה' נערכה בצורה יותר מופלאה, תחת יותר מגבלות תכנוניות, הוא ביתם של הזוג יחיאלי-בית-און, שברחוב קהילת ביאליסטוק שבשכונת הדר יוסף.