במקום להתכונן למלחמה, התכוננו לשלום

יאמרו מי שיאמרו כי הצד השני מרעיף עלינו טילים ומאיים עלינו, ועל כן 'אין מה לעשות'. דווקא יש. ממשלת אולמרט קיבלה לגיטימציה בינלאומית למלחמות שפתחה בעזה ובלבנון כנגד מתקפות הטילים משם, דווקא משום שאולמרט הביע נכונות עקרונית לוותר על ההחזקה הלא לגיטימית בשטחי הכיבוש ביהודה ושומרון. נכונות זו הקנתה לגיטימציה למלחמות ההגנה שיצא אליהן. הן הצטיירו כמה שהן: מלחמות הגנה על ישראל בגבולות לגיטמיים. עוד יאמרו מי שיאמרו כי אין טעם לסגת מיהודה ושומרון, כי ממילא מרבית הערבים רואים גם בתל אביב, בנגב ובגליל "שטח כבוש". לפי אותו הגיון אפשר מחר לכבוש את טהרן ואת אינדונזיה, ולהקים התנחלויות בניתאז ובאזורים מוסלמים במזרח הרחוק, רק משום שהמוסלמים שם אינם מכירים בישראל. אם ידרשו מאיתנו לסגת מניתאז או מאיים טרופיים כלשהם במזרח הרחוק אשר מיושבים על-ידי מוסלמים אשר אינם מכירים בישראל נאמר: "מה הטעם? הרי ממילא בשבילם דין ניתאז/אינדונזיה כדין תל אביב. הם רואים גם בתל אביב שטח כבוש". הטענה ולפיה טרור מגיע משטחי הגדה מצדיקה אך ורק דבר אחד: נוכחות צבאית שם, עד יעבור זעם. לא נשים, ילדים, התנחלויות, ריבוי טבעי, שלא לדבר על נשים שמכנות 'שרמוטטטטה' את שכנותיהן בחברון (כפי שנחשף לפני מספר שנים). גם הטענה ולפיה האיסלאם הרדיקלי אינו מכיר במדינת ישראל מטעמים שמקורם בדת, או הטענה שהחינוך שלהם מסית לשטנת יהודים, אינה צריכה לשמש תירוץ. כאשר גבר-מתגרש כורך את ענייני הרכוש להליך הגירושין בבית הדין הרבני, בודק בית הדין הרבני את "כנות הכוונה להתגרש" ואת "כנות הכריכה": אם לבעל כוונה אמיתית להתגרש, כבר יימצא הסדר לסוגייה הרכושית, אך אם אין לו כל כוונה להתגרש והוא כורך את ענייני הרכוש בהליך הגירושין רק בכדי לסחוט עוד ועוד ויתורים רכושיים מן האישה, בית הדין הרבני יקבע כי כוונת הגירושין שלו אינה כנה ועל כן – אין הצדק לכרוך את סוגיית הרכוש בסוגיית הגירושין. והנמשל? טענותיה של ישראל כלפי הרשות הפלשתינית צודקות. החינוך שם שטריימריסטי, איסלאמי, רדיקלי ואנטישמי. הצגת היהודים בספרי החינוך הערביים לא הייתה מביישת את גדולי תועמלני הנאצים של שנות השלושים של המאה העשרים. אך השאלה שיש לשאול הינה: באיזה הקשר זה נאמר? זה דבר אחד לומר: החינוך ברש"פ אנטישמי ושטריימריסטי, ועל כן אנו בישראל דורשים את תיקון ספרי הלימוד בתמורה לנסיגה מן ההתנחלויות או בתמורה לפינוי מאחזים. דרישה כזו העולם יקבל, שכן פירושה הסרת שתי עוולות במכה, באופן הדדי. אך אם החינוך האנטישמי ברש"פ משמש תירוץ של "הנה, אין כל טעם לשלום עם אלו", זה עניין אחר. כלומר, נשב בחיבוק ידיים, נקונן כמו זקנות על ספסל ב'זהו-זה' על החינוך האנטישמי ברש"פ, אך לא נציע פתרון או מנגנון לסילוקו (כגון: התניית פינוי המאחזים בביעור ההסתה). וצריך לזכור. דריכה במקום היא הליכה אחורנית. התקווה של ממשלת ביבי שהשארת המצב כמות שהוא תבטיח מינימום של עתיד לישראל אינה אלא אשליה, ממש כאשלייתו של בעל חוב שאם לא יפנה לגורמים המתאימים ויציע הסדר משלו, החוב יתפוגג מאליו. גם הטרור אינו צריך להוות מכשול: בשנים האחרונות באופן עקבי הרשות הפלשתינית תחת הנהגתו של אבו מאזן הביעה בפועל ובאופן מעשי התנערות מוחלטת מן הטרור (ושאף אחד לא ישגה באשליות כי זה רק הודות לנוכחות צה"ל בגדה, זה גם, אבל גם בזכות החלטה עקרונית של הרשות להתנער מטרור) - וזאת בין היתר משום שראתה אופק מדיני. כלומר, התירוץ ולפיו 'הפלשתינים מגיבים לכל יוזמת שלום בטרור' היה רלוונטי לימי ערפאת, הוא אינו רלוונטי לימי אבו מאזן וסלאם פיאד.

היוזמה הסעודית עברה בישראל בהתעלמות מוחלטת, ובכך ישראל דומה לאדם מובטל נואש אשר מסית פניו מהצעת עבודה מפתה, קבועה ומכניסה, אך רק משום שסעיף מסוים אשר נוגע להשתלמויות או לשעות העבודה אינו נראה לו: במקום לשבת למשא-ומתן על הסעיפים שאינם נראים לו, הוא ממשיך לשקוע באומללות של מובטל כרוני ומקצועי. בהתעלמותה מן היוזמה הסעודית דומה ישראל לבעל חוב אשר מתכנן התאבדות או מעשה נואש, כאשר בפתח ביתו עומדת הצעה נוחה של הבנק לפרישת תשלומים, תוך כדי שדירתו תיוותר בחזקתו, רק משום שגובה הריבית אינו מוצא חן בעיניו. בהתעלמותה מן היוזמה הסעודית דומה ישראל לרווקה ממורמרת אשר מקוננת על רווקותה, ומתעלמת מהצעת נישואין של פלוני, רק משום שהוא בוחר לגור במטולה, והיא בכלל חולמת על מגורים משותפים בעפולה. נכון שאין להשוות בין גובה הריבית, שאלת מקום המגורים המשותפים או שעות העבודה במשל שלעיל לסוגיית הפליטים, שכן ברור שהכנסת כמויות עצומות של "פליטים" (חלקם לא פליטים של ממש, מוטב ללמוד את האופן שבו הגדיר האו"ם באופן נדיב כל ערבי ששהה בישראל כשנתיים לפני תש"ח כ"פליט") לישראל תהרוג אותה. אך הנמשל בכל זאת דומה: לו ישראל הייתה מקיימת דיון ביוזמה הסעודית, היא הייתה מגלה שיש לה זכות וטו על שאלת הפליטים. אבל למה לשים לב לאיתותי שלום, כאשר הלב כמה למלחמה?

נחזור ל'תרגיל ההיערכות לשלום' התיאורטי שהצעתי למעלה. ישראל בנויה מנטלית מציפיות למלחמה ולאסונות. מה שהיא מצפה לו – הוא שיתרחש בסופו של יום בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. על ישראל להיערך מנטלית לשלום. אינני מצפה חלילה שהזרם המרכזי והשפוי יקבל את תפיסת השמאל הקיצוני אשר עורך אידיאליזציה מוחלטת לפלשתינים ומתעלם מחסרונותיהם הרבים: פונדמנטליזם, חינוך לשטנה, תרבות המאדירה את הטרור וכו', תוך שבשנאה עצמית יהודית-טיפוסית הוא רואה את האשם היחידי רק בישראל: כל מה שאני מציעה הוא לראות את חסרונות הפלשתינים נכוחה, אבל לא בכדי להרים ידיים בייאוש תוך קריאות "לנצח תאכל חרב" (זה לא טעים, אגב, יותר טעים חומוס, ואני לא רוצה להגיד 'מדמשק', אבל אם נאכל חומוס תוצרת ישראל כאן ללא צורך להפסיק את הניגוב חמש פעמים בסעודה כדי לברוח למרחב מוגן – דיינו), אלא במסגרת גיבוש דרישות נגד מן הפלשתינים, בתמורה לפינוי המאחזים והפסקת הבנייה בהתנחלויות, ולנסיגה לקווי 1967 בתיקוני גבול קלים. אנשי הימין מונים אחד לאחד את חסרונות הפלשתינים: תרבות הטרור, החינוך לשטנה וכו': דבריהם נכונים, אך מהו ההקשר במסגרתו אותם דברים נאמרים? האם אותם אנשי ימין היו מוכנים לסגת משטחי הכיבוש לו הפלשתינים היו חדלים לעסוק בטרור וחינוך לשטנה? הם לעולם לא ידונו באפשרות זו, משום שחסרונותיהם הרבים של הפלשתינים אינם אלא תירוץ עבורם לדרוך במקום (קרי: לסגת אחורנית), ולא נקודת פתיחה למשא-ומתן לשלום. חסרונות הפלשתינים (ויש רבים כאלו) בעיני אנשי הימין אינם מכשולים שיש להתגבר עליהם, על-ידי מנגנונים שיורו לפלשתינים להיפרד מתרבות הטרור בתמורה לנסיגה מהשטחים, אלא תירוצי נצח מדוע להותיר את המצב כמו שהוא (דריכה במקום = הליכה אחורנית!). אנשי הימין דומים לאדם שמן אשר לא יפצח בדיאטה כי קשה לו לוותר על מתוקים, כי במקום עבודתו מוגשים בורקסים, כי אשתו מבשלת אוכל שמן, וכי מכון הכושר רחוק מביתו, וזאת במקום למצוא פתרונות מעשיים לכל אחד מה'כשלים' האלו. השאלה אינה מה הם המכשולים שבדרך, שכן אלו ידועים, אלא השאלה הינה באם מכשולים אלו מהווים תירוץ להרמת ידיים פאסיבית או מנוף לתוכנית פעולה יצירתית להתגברות עליהם. לו תודעתה המנטלית של ישראל הייתה מוכוונת שלום, ממש כפי שתודעת היישוב העברי בארץ ישראל היה מוכוון חזון מוגדר וברור – היה נמצא פתרון ראוי לכל שאר המכשולים לשלום. אך היות שהתודעה הישראלית מוכוונת מלחמה, היוזמה הסעודית זוכה להתעלמות רבתי, וכל (אנטי) "מדיניותה" של ישראל מסתכמת בקיטורי-זקנות-על-ספסל על "ממשל אובמה המעצבן הזה".