יאמרו מי שיאמרו כי הצד השני מרעיף עלינו טילים ומאיים עלינו, ועל כן 'אין מה לעשות'. דווקא יש. ממשלת אולמרט קיבלה לגיטימציה בינלאומית למלחמות שפתחה בעזה ובלבנון כנגד מתקפות הטילים משם, דווקא משום שאולמרט הביע נכונות עקרונית לוותר על ההחזקה הלא לגיטימית בשטחי הכיבוש ביהודה ושומרון. נכונות זו הקנתה לגיטימציה למלחמות ההגנה שיצא אליהן. הן הצטיירו כמה שהן: מלחמות הגנה על ישראל בגבולות לגיטמיים.
עוד יאמרו מי שיאמרו כי אין טעם לסגת מיהודה ושומרון, כי ממילא מרבית הערבים רואים גם בתל אביב, בנגב ובגליל "שטח כבוש".
לפי אותו הגיון אפשר מחר לכבוש את טהרן ואת אינדונזיה, ולהקים התנחלויות בניתאז ובאזורים מוסלמים במזרח הרחוק, רק משום שהמוסלמים שם אינם מכירים בישראל. אם ידרשו מאיתנו לסגת מניתאז או מאיים טרופיים כלשהם במזרח הרחוק אשר מיושבים על-ידי מוסלמים אשר אינם מכירים בישראל נאמר: "מה הטעם? הרי ממילא בשבילם דין ניתאז/אינדונזיה כדין תל אביב. הם רואים גם בתל אביב שטח כבוש".
הטענה ולפיה טרור מגיע משטחי הגדה מצדיקה אך ורק דבר אחד: נוכחות צבאית שם, עד יעבור זעם. לא נשים, ילדים, התנחלויות, ריבוי טבעי, שלא לדבר על נשים שמכנות 'שרמוטטטטה' את שכנותיהן בחברון (כפי שנחשף לפני מספר שנים).
גם הטענה ולפיה האיסלאם הרדיקלי אינו מכיר במדינת ישראל מטעמים שמקורם בדת, או הטענה שהחינוך שלהם מסית לשטנת יהודים, אינה צריכה לשמש תירוץ. כאשר גבר-מתגרש כורך את ענייני הרכוש להליך הגירושין בבית הדין הרבני, בודק בית הדין הרבני את "כנות הכוונה להתגרש" ואת "כנות הכריכה": אם לבעל כוונה אמיתית להתגרש, כבר יימצא הסדר לסוגייה הרכושית, אך אם אין לו כל כוונה להתגרש והוא כורך את ענייני הרכוש בהליך הגירושין רק בכדי לסחוט עוד ועוד ויתורים רכושיים מן האישה, בית הדין הרבני יקבע כי כוונת הגירושין שלו אינה כנה ועל כן – אין הצדק לכרוך את סוגיית הרכוש בסוגיית הגירושין. והנמשל? טענותיה של ישראל כלפי הרשות הפלשתינית צודקות. החינוך שם שטריימריסטי, איסלאמי, רדיקלי ואנטישמי. הצגת היהודים בספרי החינוך הערביים לא הייתה מביישת את גדולי תועמלני הנאצים של שנות השלושים של המאה העשרים.
אך השאלה שיש לשאול הינה: באיזה הקשר זה נאמר? זה דבר אחד לומר: החינוך ברש"פ אנטישמי ושטריימריסטי, ועל כן אנו בישראל דורשים את תיקון ספרי הלימוד בתמורה לנסיגה מן ההתנחלויות או בתמורה לפינוי מאחזים.
דרישה כזו העולם יקבל, שכן פירושה הסרת שתי עוולות במכה, באופן הדדי. אך אם החינוך האנטישמי ברש"פ משמש תירוץ של "הנה, אין כל טעם לשלום עם אלו", זה עניין אחר. כלומר, נשב בחיבוק ידיים, נקונן כמו זקנות על ספסל ב'זהו-זה' על החינוך האנטישמי ברש"פ, אך לא נציע פתרון או מנגנון לסילוקו (כגון: התניית פינוי המאחזים בביעור ההסתה).
וצריך לזכור. דריכה במקום היא הליכה אחורנית. התקווה של ממשלת ביבי שהשארת המצב כמות שהוא תבטיח מינימום של עתיד לישראל אינה אלא אשליה, ממש כאשלייתו של בעל חוב שאם לא יפנה לגורמים המתאימים ויציע הסדר משלו, החוב יתפוגג מאליו.
גם הטרור אינו צריך להוות מכשול: בשנים האחרונות באופן עקבי הרשות הפלשתינית תחת הנהגתו של אבו מאזן הביעה בפועל ובאופן מעשי התנערות מוחלטת מן הטרור (ושאף אחד לא ישגה באשליות כי זה רק הודות לנוכחות צה"ל בגדה, זה גם, אבל גם בזכות
החלטה עקרונית של הרשות להתנער מטרור) - וזאת בין היתר משום שראתה אופק מדיני.
כלומר, התירוץ ולפיו 'הפלשתינים מגיבים לכל יוזמת שלום בטרור' היה רלוונטי לימי ערפאת, הוא אינו רלוונטי לימי אבו מאזן וסלאם פיאד.