מעבר להגדרתו המשפטית כערכאה הגבוהה ביותר, בית המשפט העליון הוא סמל - מקום שאמור להיות פסגה של חוכמה ושאר רוח, שאליו נישאים כפרפרים התקווה והכמיהה לצדק. בפועל, המציאות היום-יומית האפורה מספרת סיפור אחר, וחורכת את כנפי הבאים בשעריו של בית המשפט העליון בתקווה ובציפייה גדולה.
די לבלות זמן מה במזכירות בית המשפט כדי להבין שבית המשפט נמחץ תחת משקל התיקים המוגשים לו, ואינו מסוגל כלל לעמוד בציפיות ובתקוות הניתלות בו. במשך שעות הקבלה מגיעים אל המזכירות תיקים רבים בנפחים "מפחידים" המכילים מוצגים ונספחים לרוב, שרק כדי לקבל ולרשום אותם נדרשת פעולה חרוצה של שלושה עובדים.
קשה להאמין שהסגל השיפוטי המצומצם מסוגל באמת "לעכל" כמות כזו של חומר. בתוך ים התיקים אין בית המשפט מסוגל להבחין בפרטים, בודאי לא ברזולוציה בה רואה הפרט את עניינו. במצב זה נאלץ מן הסתם בית המשפט להקדיש זמן ניכר מזמנו
לסינונם של תיקים במקום לשפוט בהם. התחושה ההולכת ומתגברת היא שהחורים ברשת הסינון של בית המשפט הולכים וצרים, הולכים ונסתמים. מלאכת הסינון נעשית בוטה, גסה ואכזרית מיום ליום, וגם תיקים רבים שהיו ראויים לתשומת לב, נלכדים ברשת המסננת ומושלכים תדיר אל תהומות הארכיב.
כך, למשל, נדחות ללא רחם כמעט כל בקשות רשות הערעור הפלילי. עיון בהחלטות השופטים בבקשות אלו נותן את ההרגשה שהן עשויות במתכונת קבועה, שכמעט רק שמות הצדדים מתחלפים בה. דחיית הבקשות נעשית כמעט תמיד על בסיס הילכת "חניון חיפה", כאילו מדובר היה בהלכה שאינה מוכרת לעורכי הדין שהגישו את הבקשות. המחסום של חניון חיפה לא מתרומם כמעט, והפך למעשה לקיר אליו מתנפצות גם סוגיות משפטיות בעלות ערך ציבורי ומשפטי שהיה מקום לדון בהן, אך עומס התיקים המוחץ את בית המשפט, מונע ממנו לפסוק בהן באופן רציני והוגן.
לפעמים גם בקשות רשות ערעור אזרחיות על החלטות ביניים זוכות ליחס דומה. כך, למשל, החליט שופט אחד שבקשת רשות ערעור מצריכה תשובה, חייב את המשיב בתשובה וגם אישר תגובת נגד מטעם המבקש. בסופו של יום, במקום להחליט בבקשה, העביר אותה לשופטת אחרת. חרף החלטת השופט הראשון, החליטה השופטת לסלק את הבקשה מדרכה ועשתה זאת תוך שהיא מתעלמת מהלכות מוצקות כסלעים, שחייבו אותה לדון בבקשה. מבעד להחלטתה הקצרה ולמסך האסמכתאות שהביאה הדהדה אמירה בוטה, שהוסתרה מאחורי ניסוח משפטי מלומד: "בית המשפט עסוק בדברים אחרים. תפסיק לבלבל לו את המוח".
שיטת הסינון האגרסיבי אינה מתייחדת רק לבקשות רשות ערעור, אלא גם לערעורים בזכות. כאן מחויב אומנם ביה"מ לדון בערעור, אך עומד לרשותו מקל חובטים באמצעותו הוא קוטל באבחה קצרה ואכזרית גם "פרפרי" ערעור, שמשפטן סביר היה חושב שהם ראויים להידון ברצינות רבה יותר. מקל החובטים זה הוא העירבון שמפקיד המערער מראש בקופת ביהמ"ש. עירבון זה נועד במקורו לאבטחת הוצאות המשיב, אך משמש את ביהמ"ש ככלי לקיצור דרך ולמחיקתם "בהסכמה" של ערעורים, שביהמ"ש אינו מעוניין להשקיע בהם מזמנו או שהוא סבור שאין להם סיכוי ממשי.
יעילות מקל חובטים זה רבה, שכן מדובר בד"כ בסכום עירבון ניכר. ביהמ"ש מודיע למערער בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שכסף זה ירד לטמיון ביחד עם ערעורו אם לא יקבל את הצעת ביהמ"ש ויסכים למחוק את ערעורו ולחסוך לביהמ"ש את הצורך לכתוב פסק דין. בנסיבות כאלו קשה לסרב להצעה כזו, ובדרך כלל נאלץ המערער לסגת ב"הסכמה" מערעורו - מריר וכואב.
לכאורה אין פגם בשיטה זו, אלא שלא תמיד נעשה בה שימוש
לאחר לימוד רציני של פרטי התיק והסוגיות שהועלו בו. כובד התיקים שביהמ"ש נמחץ תחתיו נותן מקום לחשש שבית המשפט מתפתה לעשות שימוש נרחב מדי במקל חובטים יעיל זה.
מנגד, חרף הלחץ הכבד וכנראה כדי לשמר את מרכזיותו ומעמדו בציבור, מוצא בית המשפט זמן רב להתעסקות מופרזת בתיקים הנמצאים בלב ההתעניינות הציבורית והתקשורתית. כך, למשל, תמהני אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין בעבירות אונס את מר קצב הייתה זוכה ליותר משתי דקות דיון, לולא היה מדובר בנשיא המדינה לשעבר, ובתיק שהתקשורת עסקה בו. תוצאות ההחלטה היו ברורות מראש, אך "נדרשו" חמישה שופטים, מספר ימי דיונים ארוכים ומעל 200 עמודים כדי להגיע אליה. קשה להאמין שמר בוזגלו האנונימי והלא מתוקשר היה זוכה לשמץ של התלבטות מופגנת כזו.
אל יטה איש להשלות את עצמו שהתעסקות בתיקים תקשורתיים היא זו שתעלה את קרנו של בית המשפט בעיני הציבור. דווקא מר בוזגלו הוא ה"ציבור", ולא מר קצב. מר בוזגלו רוצה את חוכמתו ותשומת לבו של ביהמ"ש גם במקרה הפרטי שלו, ואם לא יקבל אותה - יאבד בית המשפט בעיניו את האמון והבסיס המוסרי שלו.
אינני חלק מהאופנה האחרונה של ביקורת על המערכת המשפטית. ביקורת דומה כתבתי כבר בשנת 1995 לכב' הנשיא ברק. שלחתי אליו אז מכתב אישי בעקבות החלטה שגויה, שלא לומר רשלנית, שנתן. במכתב כתבתי כי רבים מדי הם המקרים בהם התחושה היא שהאזרח הבא בשעריו של בית המשפט "נדחה בקש ונבעט באחוריו". הוספתי כי לתחושותיי שותפים גם רבים מחבריי עורכי הדין, והבעתי את החשש שאם תחושה זו תחלחל גם אל הציבור הרחב, יאבד זה את אמונו במערכת המשפטית - תופעה שאני כאזרח חרד מפניה.
בפגישה בינינו אמרתי לו כי המערכת המשפטית, שהייתה אז בשיאה, סובלת מתסמינים שאפיינו את צה"ל שאחרי ששת הימים, ואם לא תתעשת מחטאי יוהרתה, יגיע גם "יום הכיפור" המשפטי. מאז כבו כמה אורות בביהמ"ש העליון, ואמונו של הציבור במערכת המשפטית כולה - נשחק.
הטרנד החדש של סקילת בית המשפט העליון הוא אומנם תופעה מסוכנת, אך מאידך אין מנוס מלבקר ולהציג את המצוקה אליה נקלע הן בית המשפט העליון והן הנזקקים לו.
אני תקווה שיש בדברים שכתבתי כדי למלא את חובתי האזרחית והמקצועית. חובתם של השופטים, ושל המערכת המשפטית כולה, להקשיב לקולות. אם כך ייעשה, ניתן יהיה אולי לשקם אט אט את מה שנפגע - ופוגע.