למלחמות השבת הנטושות בירושלים יש היסטוריה ארוכת-שנים. תחילתן עוד במחצית המאה החולפת, בכרוזי-מחאה פאסיביים, שהתנוססו על קירותיה של שכונת מאה שערים, ושבהם הובע זעם על "בנות ישראל החילוניות, הפוקדות את השכונה בתלבושת פרוצה". המשכן היה אקטיבי יותר: הפגנות קולניות ואלימות מחוץ לחומות. העילה החדשה: חילול השבת בחוצות ירושלים רבתי ברכב פרטי.
בשבת האחרונה, אחרי שנתיים של הפוגה, בחסות המשטרה, חודש המאבק האלים. הפעם יצא קצפם של החרדים על פתיחתו של חניון ציבורי ביום השביעי, בחסות העירייה. כמו בעבר, הם לא הסכינו עם רוע הגזירה ויצאו למלחמת קודש, שתכליתה אחת: שבתון-תחבורה מוחלט ביום השביעי בכל חוצותיה של עיר הבירה.
מרבית תושביה של ישראל הם חילונים. רק מיעוטם חרדים. כיוון שכך, וכיאה למדינה דמוקרטית מתוקנת, על שני הצדדים לכבד זה את דרכו של זה. זכותם המלאה של החרדים לשמור על הגחלת בדלת-אמותיהם וחלילה לחילונים לחלל את שבתם בתחום-מושבם שלהם. באותה מידה צריכים החרדים לאפשר לחילונים לנוע ברכבם בשבת, חופשי חופשי, כל אימת שהמדובר מחוץ לתחום דלת האמות החרדי. אלא ששני הצדדים מיטיבים, משום מה, לחרוג מן הנוהל המתבקש.
עימות אלים זכור לי, עדיין, העימות בין שני הצדדים הנצים בחוצותיה של ירושלים עוד במחצית המאה הקודמת. הייתי אז סטודנט באוניברסיטה העברית, כשחברי לאקדמיה - אנשי "הליגה למניעת כפייה דתית", מרצים כסטודנטים - התגרו בחרדים במאבק אלים.
לצורך כך לא היססו להיכנס, ברכבם הממונע, באורח פרובוקטיבי, ללוע הארי החרדי של מאה שערים, בעיצומו של יום השבת עצמו, כשהם תובעים את ליטרת הבשר שלהם: זכות של נסיעה חופשית, נעדרת-הגבלה, בחוצות העיר. באותו יום מקודש. החרדים, מצידם, לא היססו, לעומת זאת, לפקוד, רגלית, את השכונות החילוניות, ובכלל זה את כביש ירושלים-תל אביב, ולסקול באבנים, בעצם יום השבת, כל מי שחלף על-פניהם בכלי-רכב.
מודוס ויוונדי למותר לציין כי אלה גם אלה חטאו למטרה. הפרובוקציה הדו-צדדית, שבה הפרו שני הצדדים את השבת, לא השיגה, כמובן, את יעדיה. רק זרנוקי-מים וגז מדמיע של המשטרה הצליחו לפזר את המפגינים עד לשבת הבאה, ואז שוב חודש המאבק בין הצדדים היריבים, כאילו לא היו דברים מעולם. עצורים מבין החרדים והחילונים, ופצועים, שכללו גם שוטרים, היו חזון נפרץ, שחזר על עצמו מדי שבוע.
את הפתרון הסופי לא ניתן למצוא בכוח. לא מצד החרדים, לא מצד החילונים, וגם לא בחסות המשטרה. הוא יימצא רק בהסכמת שני הצדדים המתכתשים, בינם לבין עצמם, בדרך של פשרה הדדית. ובפשרה הזו יהי לחרדים אשר לחרדים ולחילונים אשר לחילונים.
רק חיץ ברור, של תפיסת מרחק בין הצדדים היריבים, יבטיח את ה"מודוס ויוונדי" של השקט המיוחל. בחיץ הזה יינתן לחרדים לשמור על שבתם בדרכם שלהם, בלא שהחילונים יעזו לחללו בתחומם. החרדים, לעומתם, יאפשרו לחילונים ליהנות, ביום החופשי שעומד לרשותם, מטיול ממונע לירושלים שמחוץ לחומות, עם ביקור בעיר העתיקה, במוזיאונים ובגן החיות התנ"כי. רק אז יבוא, סוף סוף, לירושלים גואל.