נאום קהיר של נשיא ארצות הברית של אמריקה ביוני 2009 ייזכר לדיראון עולם. ביום הזה ראה העולם את נשיא המעצמה הגדולה והחזקה בתבל, מנהיג האומות שוחרות החירות, השלום והדו-קיום, נושא נאום שכולו חנופה, כניעה והתרפסות בפני הכוח העולה של הג'יהאד האיסלאמי העולמי. כך חלפה לה תהילת עולם, והאומה שהקימה מתוכה נשיאים עזי נפש, שוחרי חירות, זכויות אדם ודמוקרטיה כתיאודור רוזבלט, וילסון, פרנקלין ד. רוזבלט, אייזנהאור, קנדי ורייגן, ראתה לנגד עיניה המשתאות את מנהיגה החדש, משיב בנאומו את הרוח הרעה של מינכן 1938, של צ'מברליין הנושא את חתימתו של היטלר על נייר ה-Peace In Our Time הזכור לשימצה.
מנהיגי העולם החופשי כרעו ביום הזה ברך בפני הטרור, לבשו את בגדיו וחבשו את רעלותיו, התרפקו על מסורתו עתיקת הימים, נישקו את כפות ידיו, קילסוהו והללוהו על "גדולתו הרוחנית", "האנושיות של הקוראן", הישגיו המדעיים, השתלבותו בחיי הכלכלה, החברה והמדע בארה"ב והעולם כולו.
שום מילת ביקורת ואף לא ברמז דק לא נאמרה על רוחה של הדת רבת המאמינים והחשובה הזו, המקדשת את המוות לשם מלחמת הקודש והג'יהאד העולמי, הדוגלת בהמרת הדת ובאי סובלנות גורפת כלפי מי שאינם מאמינים בה. דת שאיננה מוכנה לחיות בדו קיום עם דתות אחרות ועם אמונות שונות; דת ותפיסה חברתית הבזה לערכי המערב, לדמוקרטיה, לשיווין המינים, לזכויות האדם. דת המוכנה להרוג ולהיהרג על זוטות של כבוד, כמו על ביטויים של חופש יצירה, סטירה וביטויי ביקורת אומנותית.
טוב היה עושה אובמה לו הזכיר יחד עם הגינוי הראוי של תקופת העבדות המחפירה בארה"ב, את חלקם של הערבים בסחר העבדים הנורא שרוקן את אפריקה מתושביה, והמיט שואה על מיליוני בני אדם שנספו במדבריות, בג'ונגלים ובאוניות העבדים שהובילו את הניצודים האומללים אל יבשת אמריקה.
דומה היה בנאום הזה של אובמה, שהעולם חזר אל הימים הנוראים ההם של סוף שנות השלושים ושנות הארבעים, כאשר הנאציזם השיג את כל מאוויו הנפשעים בסיסמה: "שטחים תמורת שלום", "שלום עכשיו" תמורת הסודטים תחילה, וצ'כיה כולה אחר כך, שלום תמורת האנשלוס האוסטרי, שלום תמורת הפרת הסכמי ורסאי והתחמשות גרמנית שגרמה לקטל עולמי חסר תקדים בהיקפו; שלום תמורת הפקרת העם היהודי, תחילה בגרמניה, ואחר כך באירופה כולה; שלום של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ תמורת פולין, שלום של כניעה לציר הרשע הנאצי האיטלקי והיפני; שלום של חרפה שהביא עימו אי-שלום, שואה ואסון עולמיים חסרי תקדים שבהם נטבחו 6 מיליון יהודים ו- 44 מיליון בני עמים אחרים.
ופני הדור העולמי בן זמננו הוא כפני הכלב - נכנע, מכשכש בזנבו, נובח ומחכה ללטיפה ולעידוד של דעת קהל הנהנתנית במערב המוצף במהגרים ערביים שתלטניים, ושל האיסלאם המתעורר בעולם השלישי הנותן מחסה פיזי וחסות דתית גורפת לטרור העולמי.
ובימים השחורים ההם שלפני כשבעים שנה, קמו על-רקע הטרגדיה האנושית הנוראה מנהיגים כצ'רצ'יל, רוזבלט, ודה גול שלא התפתו לרייטינג ולנוחות הרגעית. בבריטניה הגדולה לאחר קריסת אירופה וחלוקת פולין, נשא צ'רצ'יל את נאום המלחמה המפורסם שלו בימים הקודרים של הבליץ, וההכנות לפלישה של גרמניה אל האי הבריטי המבודד: "אנו נלחם בשדות, אנו נלחם בהרים, נלחם בגבעות ולא ניכנע לעולם". ושנה אחר כך, בשמונה בדצמבר 1941 נשא הנשיא רוזבלט בקונגרס את נאום הכרזת המלחמה על יפן וגרמניה לאחר ההתקפה היפנית על פרל הרבור, ואמר: היום הזה שייזכר לדיראון עולם, הוא היום בו אמריקה כולה תצא להגן על ערכי החירות והדמוקרטיה ולא תפסיק להילחם עד שתמגר את התוקפנות הנפשעת ללא תנאי.
האם יעלה מישהו בדעתו, מה היה גורל האנושות לו הייתה מדיניות המנהיגים הדגולים הללו מבוססת על רוח נאומו התבוסתני של הנשיא אובמה? על התנכרותו לאמת ההיסטורית, על הקורלציה הנואלת שבה קשר את זכר השואה עם גורל העם הפלשתיני, האשם באסון שהמיט על עצמו? זאת לאחר ניסיונן של מדינות ערב ב-1948 להשמיד את מדינת ישראל ולהשליך את תושביה לים?
אוי לו לעולם החופשי שאובמה הוא מנהיגו!
מהיכן עזות המצח הזאת של נשיא, יהא גדול ורב עוצמה ככל שיהיה, לקבוע, ולא על סמך עובדות היסטוריות ששטחי יהודה, שומרון ועזה הם "שטחים כבושים" וכי ההתנחלויות הן "לא חוקיות", כביכול? ודרישתו הבלתי מתקבלת על הדעת לעצור כל בנייה והתפתחות טבעית ביישובי יו"ש וירושלים בניגוד לכל הכללים של מוסר אנושי, צדק וחוק?
כל הממשלים הקודמים של ארה"ב הבינו, ידעו וסוכם עמם, שהאופציה הגרעינית של ישראל היא נשק קודש למניעה והרתעה של אויביה הנחרצים של מדינת ישראל, וכי זולת זאת לא ייעשה כל שימוש בנשק יום הדין!
והנה בא אובמה, מכיר בזכותה של אירן להחזיק פוטנציאל גרעיני "לצרכי שלום", ובד בבד דורש מישראל לעמוד בכללי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני (NPT). כוונותיו של הממשל האמריקני החדש "לדו-שיח" עם אירן, באות על-רקע כשלונה של ארה"ב במלחמה בעירק, במקביל למלחמתה המדשדשת באפגניסטן, שנועדה לסכל את השתלטות הטאליבן ואל-קאעידה על פקיסטן בכלל, ועל המאגר הגרעיני שברשותה בפרט. ארה"ב רוצה לפנות ב-2010 את עירק ולהותיר מאחוריה משטר פרו מערבי אוהד. טוב יעשה אובמה אם ייזכר בהסכם השלום שחתם קיסינג'ר עם צפון וייטנאם ב-1973-4, מתוך כוונה שהמשטר של הדרום יוכל לקבל על עצמו את האחריות על המדינה לאחר יציאת צבאות ארה"ב. חרף החימוש והתמיכה הכלכלית המסיבית לא הצליחה ארה"ב לשמר את המשטר הרקוב של דרום וייטנאם, וזמן קצר לאחר הנסיגה נפלה דרום וייטנאם כולה, וסייגון הבירה בידי הקומוניסטים. דבר דומה צפוי כי יקרה בעירק עליה ישתלטו קרוב לוודאי אירן וסוריה בתמיכת הרוב השיעי, כשהבאות בתור של משחק הדומינו הזה היא ירדן, ומדינות המפרץ השונות, עליהן מתכוונת אירן להשתלט סופית לאחר נפילת לבנון בידי כוחות הרשע הסורים והאירנים.
נאום אובמה סימל יום שחור לאנושות, יום שבו התאסלמה רוח החירות של הממשל האמריקני החדש אשר מנסה לכפות את מדיניותו זו על האומה האמריקנית, שהיא ידידת אמת של עם ישראל, ושוחרת התנ"ך וערכי המוסר המשותפים בברית בלתי כתובה.
ממשל אובמה החדש קיבל על עצמו את דין הסיף של מוחמד, ועמו את רוח אי-הסובלנות כלפי "הכופרים הנוצרים והיהודים"; שמענו את דבריו של הנשיא המדבר על העם הפלשתיני, "מוסלמים ונוצרים", "המושפל והמדוכא על-ידי הכיבוש הישראלי", שעבורו אמורה ישראל לוותר על שטחי מולדת שהוכרו כבית הלאומי ההיסטורי של העם היהודי בהסכמי סן רמו 1920 ומנדט חבר הלאומים 1922, שבריטניה הגדולה התחייבה לממשו.
שתי מדינות - יהודית וערבית - כבר הוכרזו בניגוד להסכמי המנדט עוד ב-1924, ועם מתן העצמאות לממלכת ירדן, קיבלו ערביי ארץ ישראל 75 אחוזים משטחיו הייעודיים של הבית הלאומי היהודי. תביעתו של אובמה: "שתי מדינות לשני עמים" היא אך הקדמה להמשך חלוקת שטחי מדינת ישראל, והפעם למדינת "כל אזרחיה" בגבולות קווי שביתת הנשק מ-1949, תוך סיפוח "גבולות החלוקה" של 1947 לפלשתין הגדולה, בדרך להשמדת מדינת ישראל בגבולות אושוויץ.
ביום הזה הכריז אובמה מלחמה על העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל ואנו נאמר לו - Yes We Can Too! גם אנו יכולים לשמור על מולדתנו הקדושה בכל מחיר, ולא ניכנע לתכתיבים שלך!
ביום הזה יש לתבוע מראש הממשלה ומשר החוץ להודיע בפומבי כי לא ניתן להפוך את שטחי המולדת ההיסטורית שלנו למדינה ערבית פלשתינית וטרוריסטית. יימשכו הבנייה, החיים, היצירה והתרבות היהודית במעון, בפני חבר, בחברון, בגוש עציון, בעופרה, בירושלים, בבית אל גבעון, בקדומים, ואף נשוב, ביום שעוד יבוא ב"ה, אל גוש קטיף, גנים, כדים חומש ושא נור.
הלאה הספר הלבן של אובמה, הלאה מדיניות הכניעה של משתפי הפעולה ושל מפלגות מפת הדרכים. ובמלחמה כמו במלחמה על עמנו ועל ארצנו - לא נוותר על אף שעל אדמה.